1242

"אל תתאוה לשלחנם של מלכים"; וכה קשה להשפיע על אדם לא להתאוות ל"שלחנם של מלכים" (אף לכזה שכבר קיים ההוראות הקודמות), עד שיש להסביר לו הדבר בנימוק "ששלחנך גדול משלחנם וכתרך גדול מכתרם". בו בזמן שבהוראות הקודמות, שכלפיהם נחוצה לכאורה אזהרת יתר, אין ניתן כל נימוק.

ועוד: מעצם נימוק זה ("ששלחנך גדול משלחנם") - מובן ש"שלחנם" הוא אמנם דבר חשוב וכי ראוי להתאוות אליו, אלא ש"שלחנך" גדול יותר.

ד) נוסף על כך אין מובנת התוספת לנימוק "ששלחנך גדול משלחנם": "וכתרך גדול מכתרם" - וכי היכן דובר כאן על כתר? הרי התוצאה היא רק ל"שלחנם של מלכים" ואילו ל"כתרם" אין תאוה כלל (העושה כתר לעצמו - מורד במלכות הוא), לשם מה, איפוא, יש להוסיף "וכתרך גדול מכתרם"?

ה) כמו כן בלתי מובן הסיום: "ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך" - לאחר שמודיעים לאדם ש"שלחנך גדול משלחנם וכתרך גדול מכתרם", בודאי יניח הכל ויתמסר לתורה, מדוע, איפוא, נזקק התנא להזכיר "ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך"?

בהלכה הנלמדת כרגע, לא תבוא לעולם לידי פועל, כלשון אדמו"ר הזקן5: "ואף אם לא היה ולא יהיה הדבר הזה לעולם, לבוא במשפט על טענות ותביעות אלו" - קיים בכל זאת יתרון בלימוד ההלכה כפי שהיא דרושה למעשה. כי כדי לפסוק הלכה למעשה דרושה התאמצות יתר, והלימוד הוא יסודי ומעמיק יותר*.

זה, איפוא, הדיוק שבלשון "אל תבקש גדולה לעצמך", שלא כבכבוד, שלגביו הביטוי "ואל תחמוד". בכבוד אין כל יתרון, אדרבה: "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם"" ולכן - "אל תחמוד כבוד", לא זו בלבד שאין לחפש אחריו, אלא אף לא לחמוד אותו. ואילו בגדולה, קיים יתרון, ולפיכך מותר להתאוות אליו, יתר על כן רצוי הדבר, כי ע"י כך יתעלה בלימוד התורה,