1210

ומתאחד אתולי. כידוע%, אין הנשמה כולה מתלבשת בגוף, כיון שאין הגוף מסוגל להכיל את כל הנשמה. בגוף מתלבשת רק הארה ומקצת של הנשמה, ואילו עיקרה של הנשמה נשאר למעלה. זו משמעות הגמרא "שרש - זו הנשמה, וענף - זה הגוף": חלק הנשמה המתלבש בגוף - אינו אלא ענף משרשו, עיקר הנשמה הנשאר למעלה.

יג. גם לעיקר הנשמה, אף שהוא נשאר למעלה, יש השפעה על הגוף. ההבדל בין עיקר הנשמה לבין ההארה (ביחס לפעולתן בתוך הגוף) הוא בכך, שההארה באה ומתלבשת בגוף בבחינת "פנימיות" ומוגבלת לפי כלי הגוף, ולפיכך - השפעתה על הגוף היא פנימית. ואילו עיקר הנשמה, נעלה מכדי להיות מוגבל לפי כלי הגוף, לבוא בהם ב"פנימיות" כך שיוכלו ל"תפסה", ומשום כך השפעתה היא בדרך "מקיף". זה מובן הדברים ש"עיקר הנשמה נשאר למעלה", כי הוא נעלה מכדי לבוא בגוף באופן "פנימי", והשפעתו עליו היא רק בדרך "מקיף".

יד. בין פעולות עיקר הנשמה בגוף - היא ההתמסרות וההתבטלות אל הקב"ה באופן של "למעלה מטעם

אבות פ''ג שיחות 19

ודעת". ה"עבודה" שעל פי השכל מוגבלת ומותאמת לכלי הגוף, ואילו ה"עבודה" שלמעלה מטעם ודעת - נעלית מהם ומהוה ביטוי לבחינת עיקר הנשמה.

התבטלות זו, שלמעלה מטעם ודעת, של עיקר הנשמה - מתבטאת לרוב בקבלת עול פשוטה, והיא "עוברת" גם דרך השכל, שממנו נוצר לאחר מכן המעשה בפועל. השכל אינו אלא אמצעי שדרכו עוברת השפעת עיקר הנשמה, ומשום כך נוצר מכאן מעשה, פועל, בעל תוקף ואיתנות, שאינו מוגבל בהגבלות השכל, שהרי מקורו של תוקף זה, לאמתו של דבר, אינו השכל, כי אם עיקר הנשמה שלמעלה מהשכל, והשכל אינו אלא

ה"עבודה" שעל פי טעם ודעת (חכמה) נובעת מהארת הנשמה שבגוף, שהיא ענף מעיקר הנשמה, ואילו ה"עבודה" של מעשה (מלשון כפיה", התבטלות להקב"ה שהיא נעלית מן השכל) נובעת מן השורש, עיקר הנשמה, ו"ממשיכה" (=משרה) אותו.

טו. כפי שדובר פעמים רבות, חייבים להיות שני סוגי ה"עבודה": עבודה של קבלת עול ועבודה של שכל, משום שבכל אחת מהן טמון