1209

יי מן הכלל האמור, "כשאתה תופס במקצת מן העצם - אתה תופס בכולו" מובן שב"תורה" של הבעש"ט בדבר "נפרעין כו'" מתבטא עצם ענינו של הבעש"ט:

עצם ענינו של הבעש"ט היה לעורר את נשמתו של כל יהודי, דבר רמוז בשמו של הבעש"ט "ישראל", שהוא שמו של כל אחד מישראללי.

דבר זה מתבטא בכללות תורת הבעש"ט (תורת החסידות), המסבירה ומבארת את גדולת ורוממות נשמות ישראל, שהן "חלק אלקה ממעל ממש"י. וגם ב"תורה" הנזכרת על המשנה "ונפרעין כו' מדעתו ושלא מדעתו".

תורה זו משמשת הוראה יסודית בעבודת האדם לקונו: ראשית, הידיעה בגודל ותוקף הפגם של חטא:י, ועוד, והוא העיקר: הידיעה במעלת איש ישראל, נותנת כח לא להתחשב בכל הדברים המפריעים לעבודת ה', תוך ידיעה שכל יהודי, אם הוא רק מעורר את העצם שלו, לא זו בלבד שאין לו עם מי להתחשב, כי אם, אדרבה, הוא מושל ושליט על כל עניני העולם - שרית עם אלקים ועם אנשים - ותוכל.

יא. בפרק% השלישי של מסכת אבות אומר התנא: "כל שחכמתו

אבות פ'ג

מרובה ממעשיו - למה הוא דומה? לאילך שענפיו מרובין ושרשיו מועטין

כו', אבל, כל שמעשיו. מרובין מחכמתו - למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטין ושרשיו מרובין,

שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו - אין מזיזין אותו ממקומו, שנאמר*: והיה כעץ שתול וגו'".

אין מובנת לכאורה, השואת התנא את החכמה לענפים ואת המעשים לשרשים. - אדרבה: מעשים באים כתוצאה והסתעפות מן החכמה. הבנה נכונה וידיעה כיצד יש להתנהג מביאה את האדם לעשיית מעשים טובים, ואם כן, לכאורה, משמשים המעשים ענפים הגדלים מן השרש, השכל?

יב. הגמרא אומרת5: "שרש - זו הנשמה, וענף - זה הגוף". אדם דומה לאילן+, וכשם שלאילן שרשים וענפים, כן מחונן האדם בשנים: הנשמה היא השרש, והגוף - ענף.

- מהו, לכאורה, הדמיון, והרי ענף מסתעף וגדל משרשיו, ואילו הנשמה והגוף מהוים שני דברים נפרדים. הגוף הוא בריאה לעצמו ואינו גדל מן הנשמה?

הכרח, איפוא, לומר, כי במלים "ענף - זה הגוף" אין מתכוונת הגמרא, בעיקר, לגוף הגשמי, כי אם לאותו חלק של הנשמה המתלבש בגוף