1203

בחרת מכל עם ולשון"י. תפקידו של כל בן ישראל - ובסופו של דבר כל בן ישראל ישלים את עבודתו - לעשות ממנו עצמו, ומסביבתו, דירה לו, יתברך. ומאחר שתכליתו היא לעשות דירה לממה"מ הקב"ה - מובן שבדירת המלך אין מקום ללכלוך ופסולת, והרי הוא "סר מרע" ונשמר מעבירה, שהיא רע כו'.

לפיכך שונות גם התוצאות בשני סוגי ההתבוננות וקיים ביניהם הבדל יסודי: ההתבוננות שעל פי שיטת המוסר מביאה לכיווץ ועצבות, או, לפחות, למרירות, ואילו ההתבוננות לפי שיטת החסידות מביאה לשמחה וחיות, והרי היסוד של קיום המצוות הוא, שיהא בשמחה*.

משום כך, אפילו התשובה, כיון שהיא. מצוה, ויתירה מזו - מצוה כללית, היא צריכה להיעשות בשמחה. לכן אפילו מי ש"חטא ופגם ועבר את הדרך", צריך לשוב בתשובה לא רק משום ש"רע ומר עזבך את הו" אלקיך"5, כי אם גם משום ההרגשה כי בפנימיותו של דבר, הרי גם עתה ה"אני" האמתי שלו הוא - הנפש האלקית, ו"אע"פ שחטא ישראל הואז, ורק לפי שעה הוריד את נשמתו למקום

אבות פ'ג

הקליפות (והרגשה זו עצמה מגבירה את תחושת ה"רע ומר גו'", שכן מאחר שגם בשעת החטא, עדיין הנשמה "באמנה אתו יתברך" הרי זה "כמשל האוחז בראשו של מלך... וטומן פניו בתוך בית הכסא כו'"*), שאז התשובה שלו היא גם בחיניות, ובבטחון שיצליח, כיון שאין עליו ליצור דבר חדש, כי אם "תשובה", כשמה, שיבה אל ה"אני" האמתי שלול.

ואם זו הדרך לתשובה, אפילו לאחר שנכשל בחטא, כל שכן שהדרך לא לבוא מתחלה "לידי עבירה" צריכה להיות באמצעות התבוננות במעלת הטוב וכו'. מדוע, איפוא, אומר התנא כי הדרך ל"ואין אתה בא לידי עבירה" היא ההסתכלות ב"מאין כו' מטפה וכו'" ולא ההתבוננות במעלת הטוב כו'.

אדמו"ר הזקן מסביר ב"לקוטי תורה""' כי שלשה דברים אלו מציינים אמנם, שלש דרגות במעלת הנשמה: "דע - מאין באת", הנשמה באה מבחינת "אין"; "ולאן - אתה הולך" לאחר עבודת הנשמה למטה, היא תגיע לבחינת "אן", הגילויים הכרוכים בתחית המתים, "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", הנשמה תגיע לבחינת "מי", בחינת עתיק.

אלא שלא מובן, כיצד מתאים פירוש. זה, עם הפירוש שבמשנה: "מאין באת - מטיפה סרוחה, לאן