1184

תתחבר לרשע", לא להתמסר לעניני הגוף (כשעדיין "רשעותו", חומריותו, קיימת), כי אם, כמאמר אדמו"ר הזקן% (שקיבל מרבי אברהם המלאך), כי "יש להצליף בסוסים - עד שיחדלו להיות סוסים". כל עוד הם "סוסים" - מקומם באורווה, ואילו מקומו של האדם - בבית.

י. לאחר ההוראות ב"עבודה" - הן ביחס לעצמו והן ביחס לזולתו, "זולת" שבעצמו ו"זולת" ממש - עלול אדם לחשוב כי הוא בטוח בעצמו. אומר, איפוא, התנא: "ואל תתייאש מן הפורענות" - אף כשאדם משלים את כל ה"עבודה" הנדרשת ממנו, הן ביחס לעצמו והן ביחס לזולתו, צריך הוא לדעת שעדיין אינו מושלם, ועלולה לבוא פורענות.

כדוגמת המסופר על איוב, שלאחר ימי המשתה היה נוהג להקריב קרבנות, מחשש "אולי חטאו בני גו' בלבבם*, (ומכאן נובעת ההלכה של תענית בה"ב לאחר החג"). הגמרא% מפליגה בשבחי איוב, שהטעימו הקב"ה מעין עולם הבא, עד שבמספר ענינים? מונה בו התורה שבחים נעלים יותר מאשר באברהם אבינו. גם כאן למטה היתה לו הצלחה שלמעלה

אבות פ"א

מן הטבע בכל מעשיו, לא רק ביחס אליו עצמו, כי אם גם ביחס לרכושו, ולא רק ביחס לבהמות טהורות, כי אם אף ביחס לגמלים ואתונות*. הרי כל אלו, לכאורה, היו ודאי מצד הקדושה, עם זאת קינן בקרבו חשש. "אל תאמין בעצמך", אדם אינו יכול להיות בטוח לעולם, עד שיוחנן כהן גדול, שעבד עבודת בית המקדש שמונים שנה, נעשה לסוף צדוקי'.

- זו משמעות "ואל תתייאש מן הפורענות: לאחר כל ה"עבודה" עליך לדעת שלעולם אינך מושלם. עלול להיות אי שם בקרבו של אדם (עכ"פ) רע נסתר, ולכן יש להמשיך בעמל ויגיעה ללא הרף.

יא. אלא שעדיין בלתי. מובן: "ואל תתייאש" מציין רגש של תקוה (שמחה), כמי שאינו מתייאש מאבידתו, ומקוה למצוא אותה. ואם כן - אץ מתאים כאן לומר "ואל תתייאש", כי אם, אדרבה, לשון של צער: לאחר כל העבודה עלולה לבוא פורענות?!

הדבר יובן בתמיהה אחרת: ה'תרגום יונתן' על הפסוק?: "והתברך בלבבו לאמר, שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך" אומר (שלא כבמקומות אחרים, בהם הוא מתרגם "ברכה" במלה ,ברכא") - "ויתייאש בלביה", לשון שהיא היפוכה של ברכה.