1177

עצמותי*. בחינת החכמה והתבטלות זו מצויות בקרב כל יהודי?, ביחוד - משום בחינת משה שבנפשו*.

הביטול העצמותי של בחינת משה - מתבטא לאחר מכן בבחינת "יהושע". בחינת "יהושע" היא - "לא ימיש מתוך האהל", הוא מסור תמיד אל תורת משה רבו, כפי שנאמר במדרש? כי משה חשב שבניו ימלאו מקומו, והקב"ה ענה לו: "נוצר תאנה יאכל פריה", - יהושע צריך למלא מקום משה משום שהוא יותר מבן, הוא "נוצר תאנה", נטר ולא זו מאהל משה.

בחינת "יהושע" - בעבודת האדם: כשהתינוק מתבגר קמעה - יש להרגילו"" שלימוד התורה שלו יהיה באופן של "לא ימיש מתוך האוהל", כך שיהא עסוק כל היום בלימוד התורה. דבר זה אינו יכול להיות בתינוק על שום שהוא מבין וחש ביקר ערך התורה, שהרי אינו שייך לכך - כי אם משום קבלת עול הבאה מ"ביטול דחכמה": יהושע - תלמיד משה.

בחינת משה היא ה"ביטול" העצמותי של חכמה, שאינו מוגדר בתבנית מסוימת, כדרך ה"תינוק משיודע לדבר", כאמור, ואילו בחינת

אבות פ''א שיחות 17

יהושע משרת משה היא - ה"ביטול" כפי שהוא מתבטא ומשתלשל בתבנית של קבלת עול, "נער לא ימיש מתוך האהל".

לפי זה יובן דיוק הלשון "ומסרה ליהושע": כדי לעורר בתלמיד את בחינת יהושע, "לא ימיש", הכרחית לכך ההתמסרות של הרב.

לאחר מכן, כאשר התינוק גדל יותר וראוי להבנה - צריך להיות לימוד התורה בהבנה והשגה; לא בקבלת עול בלבד, כי אם בהבנה ותחושת עונג. זה מובנו של "ויהושע - לזקנים": "זקן" מורה על חכמה ושכל ("זקן - זה שקנה חכמה")!'. כלומר, לאחר קבלת העול של "יהושע" צריך להיות לימוד התורה, בדרך של "זקנים".

"וזקנים - לנביאים": התורה נמסרה, אמנם, להשגה אנושית ו"לא בשמים היא". בכל זאת מובא? כי כשהתנאים והאמוראים פסקו הלכה היו מתחלה רואים את הענין כפי שהוא למעלה, ואחר - הביאוהו לידי קליטה בשכלם. כיון שבסופו של דבר הבינו בשכלם כי כך צריכה להיות ההלכה - אין הדבר בגדר "לא בשמים היא", משום שראייתם את הענין למעלה היוותה רק הקדמה לפסק הדין בהשגת השכל''.