1173
טקסט זה הופק בזיהוי תווים (OCR) מסריקת הספר, ועלול להכיל שגיאות. מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור. לנוסח המדויק ראה את הסריקה.
12 לקוטי
לפניך - מבלי שיהא תלוי כלל ברצונך, דבר זה (הראת) בא מצד היחוד העצמי של עצם הנשמה עם עצמותו ית'':. ולאחר "הראת" אומרים מיד "לדעת", ש"הראת" צריך שיהא "נמשך" ב"לדעת", בידיעה, הבנה והשגה, שכן אם הראיה אינה מתבטאת ב"לדעת", אזי חסר גם ב"הראת", חסר בהתייחדות. כאשר הוא מתייחד והנו אחד עם אלקות, הרי הדבר צריך לבוא לידי ביטוי בכל כוחותיו ועניניו, עד גם לעניניו הגשמיים??.
שמחת תורה
דבר זה נרמז גם בסיום הפסוקים שלפני ההקפות: "כי מציון תצא תורה ודבר הו" מירושלים". = "ציון", ו"ירושלים" (ואין מקרא יוצא מידי פשוטו) היא עיר במקום גשמי; אם כן כיצד, תצא מגשמיות "תורה" ו"דבר הוי'"? - אלא שזה חידושה של תורה: "להמשיך" מה"אתה הראת", ראיה עצמית, עד לשכל האנושי, ועד לגשמיות, כשהגשמיות נעשית "ציון" - סימן2, הגשמיות אינה מציאות לעצמה, מציאותה היא, שהיא "סימן" לאלקות, משום שניכר בה איך ש"אין עוד מלבדו"; הגשמיות נעשית "ירושלים" - "ירא שלם"? - שגם הגשמיות חדורה ביראת שמים שלימה. על ידי התורה נוצרת התחושה עד גם בגשמיות ש"אין עוד מלבדו".
(משיחת ליל שמח"ת תשכ"ב)
הערות
- 1. ועפי"ז יובן תיווך פי' הפשוט ש"אתה" קאי על נשמות ישראל עם פירוש אדה"ז (ד"ה וידבר אלקים תדש"ה פ"ד ועייג"כ סד"ה לעושה נפלאות שם) "אתה דו עצמות א"ס ב"ה, הראת, האסט זיך באוויזן" - כי הגילוי באופן ד"הראת" (ובפרט שהראי' נמשכת בבחי' "לדעת", שזה עוד נעלה מהראי' עצמה כבהערה שלאח"ז) הוא בכח העצמות דוקא.
- 2. ונוסף על מה שנת"ל סעיף ו, אשר כל גילוי כשהוא נשאר רק באמונה ולא בא בהשגה, מורה שאינו מיוחד עם הדבר שמאמין בו - הרי באמונת היחוד אשר "אין עוד מלבדו" זה נוגע ביותר. דכאשר נשאר איזה כח וענין שאין נרגש בו היחוד, ה"ז היפך ומנגד לענין אין עוד מלבדו.
- 3. תו"א מקץ לז, סע"ב. לח, א.
- 4. נתבאר בלקו"ת פקודי ד, א. שם ראה כט, ד ובכ"מ. ומצוין גם לתוס' ד"ה הר (תענית טז, א) והוא ע"פ ב"ר פנ"ו.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.