1168

כידוע שהשכל מסתיר על הבחינה העצמותית הנעלית מן השכל. לכן צריכים לקבוע הנחה זו כשהיהודי הוא עדיין תינוק, ואז - "גם כי יזקין לא יסור ממנה"?'; גם אחר כך, כשילמד תורה בהשגה, תהיה השגה זו חדורה ביראת שמים וקבלת עול, שמביאה

עמה הנחה זו. ג. מנהג ישראל - ו"מנהג ישראל תורה היא"'' - לשמוח עם

התורה בשמחת תורה בצורה מסויימת: נוטלים ספר תורה כפי שהוא עטוף במעילו, עורכים הקפות סביב שולחן הקריאה ורוקדים עם התורה. לכאורה: ענין התורה הוא הרי ללמוד אותה ובשכל שבראש - היתה איפוא, השמחה של שמחת תורה צריכה להתבטא בכך, שיתעסקו אז יותר בלימוד התורה, הן בכמות והן באיכות - ללמוד בעיון, וההבנה בתורה היתה מביאה שמחה. מדוע הנהיגו לבטא את שמחת התורה על ידי ריקוד ברגלים ונוסף לכך הריקוד עם ספר התורה הוא כפי שהוא מגולל ועטוף במעיל - בכך שאי אפשר להביט בה כלל?

למרות שגם בשמחת תורה צריך שיהיה ליהודי שיעורים קבועים בלימוד התורה - הרי זה משום שבכל יום חייבים בלימוד התורה. אבל לא מצינו שבגלל השמחה של יום זה תידרש הוספה מיוחדת בלימוד. לא

שמחת תורה שיחות -

בזאת מתבטאת השמחה של שמחת תורה.

הביאור הוא: אמיתיות ענין התורה היא, כאמור, אינה השכל וההבנה שלה, אלא קדושת התורה (שמשום קדושתה גם עמי הארץ שייכים לתורה:' ואף הם שמחים בשמחת תורה). רק מפני שהתורה צריכה לחדור בפנימיות האדם, לתוך תוכו, ולא להשאר רק בבחינת מקיף, צריכים שיהיה בנוסף לכך גם את ההבנה וההשגה שבתורה. על ידי השגה "ממשיכים" בפנימיות גם את עצם ענין התורה, ואת הקשר שבין עצם התורה ועצם הנשמה, שהוא נעלה מהשכל.

ולכן רוקדים בשמחת תורה עם ספר התורה כפי שהיא עטוף במעיל בצורה שאי אפשר לקרוא בו - זה מציין את בחינת התורה כפי שהיא נעלית מהשגה, ובכך שמחים. השמחה אינה מחמת השגת התורה, כי אם בכך שבאמצעות התורה (הלימוד והקריאה בה) לוקחים את עצמותו ית'5.

זה גם מה שהביטוי לשמחה

היא בריקוד ברגלים - שכן ברגלים דוקא, בחינת אמונה'', מתבטא העצם.