1133

ומסירת נפש (שלמעלה מטעם ודעת) הבאה מעצם הנשמה, על ידי כך הוא פועל גם, שבתוך עניניו הוא "נמשך" הקב"ה בעצמו - "הקב"ה נקרא חנון, הקב"ה נקרא רחום, הקב"ה נקרא חסיד". נמצא אם כן, שגם ההילוך בבלי גבול בקיום המצוות, נוצר באמצעות עבודת האדם5.

ור הכוח של "נמנע הנמנעות", שישנו ב"והלכת בדרכיו", מתבטא כאמור, בשני אופנים: א) שעבודתו המוגבלת של האדם תוכל להעלותו בלי גבול. ב) לאחר כל העליות בבלי גבול, ישאר האדם במציאות מוגבלת. ומאחר שכל הענינים והעילויים צריכים לבוא על ידי עבודת האדם, הכרח לומר שגם עילוי זה שהוא נשאר במציאות מוגבלת, באה על ידי עבודתו:

חיותו האמיתית של יהודי באה מנפשו האלוקית בלבד* (אלא שחיותו

תבוא שיחות 18

עוברת דרך נפש הבהמית), אף שהגוף הוא גשמי, מוגבל, ומקורו בקליפת נוגה, ואילו הנשמה היא "חלק אלקה ממעל ממש" - הרי לא זו בלבד שהגוף אינו מתבטל על ידי הנשמה, אלא אדרבה, היא מחיה אותו. חיותו שלו היא מנפש האלוקית.

אך חיות זו, שהגוף חי מהנשמה, היא - בהעלם (מצד עצמו). והאדם על ידי עבודתו צריך להביאה לידי גילוי, במדה שיורגש בו, שאברי גופו חיים מן הנפש האלוקית: כשם שהגוף, החי בגלוי מנפש החיונית, מיד כשהנפש רוצה לעשות איזו פעולה, נשמעים לה אברי הגוף מאליהם בדרך ממילא "תיכף ומיד בלי שום ציווי ואמירה להן ובלי שום שהיי' כלל"ז, כך צריך להיות בנוגע לנפש האלוקית; כשהאדם מסיר את הדברים המסתירים על הנשמה ובא לידי הכרה שחיותו היא מנפש האלוקית, ממלאים אבריו בדרך ממילא אחר רצונות הנפש האלוקית. כלשון הירושלמי:* "כרע מגרמיה" (כשבאים ל"מודים", הראש כורע מעצמו).

ועל ידי כך שהאדם פועל על ידי עבודתו את חיבור הנשמה והגוף בגילוי, שגופו המוגבל חי מהנפש