1128

108 לקוטי מקיים את המצוה מתקשרים עם הקב"ה. עבירה גורמת את ההיפך: על ידי עשיית עבירה נעשה האדם והדבר הגשמי ל"נפרד" מאלקות. הדברים הגשמיים מצד עצמם (כולל - הגוף% ונפש הבהמית) - לפני שנעשתה בהם עבירה - הם תחת ממשלת הקליפת נוגה שבעולם הזה, שהיא רובה ככולה רע*. והם קרובים אל הרע יותר מאשר לטוב, ואם כן היה צריך להיות קל יותר לכאורה, לעשות את הגשמיות לנפרד מאשר לפעול בה צוותא וחיבור לאלקות - כיצד יתכן איפוא, שכדי לפעול פירוד נדרשת כוונה דוקא, ואילו צוותא וחיבור נעשים גם ללא כוונה?

הביאור על זה הוא - התחלת השו"ע: השכמת הבוקר.. לעשות רצון אביך שבשמים. ו(באופן) של "הוי עז כנמר וכו". מאחר שבהשכמה, בתחילת היום מתקשר כל אדם עם הקב"ה, על ידי אמירת "מודה אני" וכדומה, הרי הוא קשור עם הקב"ה כל היום, ולכן, אפילו אם בפועל אחר כך (בפעולות פרטיות) אינו מכוון לקיים את המצוה, הרי יש בפעולתו עתה אותה התחברות עם אלקות שבתחילת היום (כשם שהוא לגבי קידושין, שאם "עסוקין באותו. ענין", ונותן לאשה פרוטה ואינו אומר שנותנה לשם קידושין - הרי היא מקודשת לו)*.

אבל כך הוא רק בנוגע למצוות. אבל בעבירה; הרי כל זמן שאינו מכוון בפירוש לפעולה (שעל ידה עוברים על האיסור), "אינו מתכוון" אינה עבירה. כי א) אין בפעולתו כוונה, נפש לגוף הפעולה*%. שתעשה אותה לעבירה. ב) יתרה מזו - בכך שבתחילת היום אמר "מודה אני" וכדומה, יש לו הרי (כל היום, בהעלם לפחות) כוונה הפכית מן הענין של "עבירה", וכדוגמת ההלכה שלדברי הכל (אפילו הדיעה הסוברת מצות אין צריכות כוונה) אם יש לו במצוה כוונה הפכית, שמכוין בפירוש לא לצאת ידי חובתו, אינו יוצא יד"ח המצוה*י, וכך הוא בנוגע לכוונה הפכית של עבירה.

ח. אבל עדיין יש להבין: ההלכה שמצות אין צריכות כוונה וההלכה שבעבירות אינו מתכוון פטור, הרי הן בכל אדם, אפילו לגבי מי שבתחילת היום לא עשה כל פעולה לקשר עצמו עם הקב"ה, הוא לא אמר אפילו "מודה אני" - מדוע יהיה גם לגבי אדם כזה הבדל זה בדין אינו מתכוין בין מצוות ועבירות?

זה שהאדם פטור כשהוא עובר על איסור באינו מתכוון, אפשר להבין: אף שהוא נמצא בתנועה של פריקת עול, אין כוונת הפריקת עול שלפני זה שהיא בהעלם, מצטרפת לפעול בכל עבירה פרטית (שתחשב "עסוקין