1127

בפרט בשנה זו שנת הקן להסתלקותו - (וכן גם בנוגע כללות לימוד הנגלה והחסידות), וכשילמדו באופן של "יגעת", ביגיעה בשלשת חלקי השכל, חכמה בינה ודעת, יהיה - כהבטחת רז"ל - "ומצאת"; לא רק שישיגו לפי מדת ה"יגעת", אלא "ומצאת" - הרבה יותר מערך היגיעה, דוגמת מציאה שאינה באה על ידי יגיעה, כי אם בהיסח הדעת*, עד שתנתן לאדם תורה במתנה, שאז היא אצלו קנין נצחי, כשם שמצינו, שנתינת התורה למשה רבינו במתנה, היתה עצה ל"משכחה", שלא שכחה יותר?*.

ז. מנהג ישראל הוא* לקשר סיום ספר עם התחלתו*. התחלת שולחן ערוך אדמו"ר הזקן היא הלכות השכמת הבוקר, והפתיחה שלהן היא: "יהודא בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר כו' לעשות רצון אביך שבשמים"*. אפשר לבאר את הקשר שבין סיום השולחן ערוך לתחילתו:

בתיבות אחרונות של השו"ע "וכן כל כיוצא בזה" מתכוון אדמו"ר הזקן לומר, כאמור לעיל, שפטור של אינו מתכוין אינו רק בחסימה (משום גזירת הכתוב) ולא רק בשבת שצריך להיות

תצא שיחות 107

מלאכת מחשבת), אלא - בכל איסורים שבתורה, אם עושים אותם באופן של אינו מתכוין פטורים. אין עוברים על שום איסור.

בנוגע למצוות ישנה מחלוקת אם מצות צריכות כוונה או אינן צריכות כוונה*, וההלכה נפסקת (לכמה פוסקים)** שכמה סוגי מצוות אינן צריכות כוונה%. כלומר שאם עושה אותם בדרך ממילא, מבלי להתכוון לקיים את המצווה*"*, ויתר על כן: (בכמה מצוות הרי) אפילו אם כופים אדם לקיים מצוה, הרי הוא יוצא*. היינו שבנוגע לכוונה - ישנו הבדל בין מצוה לעבירה: בעבירות, "אינו מתכוין" (אפילו לא על הפעולה) אינו עובר על איסור, ובמצוות, גם כשעושה אותן ללא כוונה הוא יוצא ידי

מצוה. צריך להבין מהו טעם ההבדל ואדרבה, לכאורה הרי איפכא

מסתברא: מהות המצוות הוא - צוותא וחיבור; מצוה פועלת, שהאדם המקיים את המצוה והדבר הגשמי בו הוא