1116

שלימות לאדם; המטרה של "וידעת היום", הבנת ודעת אלקות, היא כדי שעל ידה יבוא אל "והשבות אל לבבך" - על התבונה השכלית להשפיע על הלב (מקום המדות). והגמרא מבארת זאת במשל מעץ: כשם שחשיבות העץ הוא בכך שמצמיח פירות*, כך גם ה"אדם" (תואר השכל), תלמיד חכם: יתרונו של תלמיד חכם הוא כשהוא "הגון", כשהשכל משפיע על מדותיו, המוסיפות אחר כך חיות בקיום המצוות - "מאי פירות מצות"9'.

ד. העולם הקטן (האדם) דומה לעולם הגדול: כשם שבעולם הגדול ניזון האדם בעיקר מן הצומח, משום ששורשו של הצומח נעלה יותר ממין המדבר (ואפילו מהחי); ורק משום שנפל למטה יותר צריך האדם להעלותו. אבל לאחר שהעלה אותו האדם הוא משפיע באדם ומוסיף בו חיות, בגלל שורשו הגבוה - כך הוא גם ב"אדם" ו"צומח" שבעולם קטן: למדות יש שורש נעלה ועמוק יותר מאשר לשכל?; אלא מפני שבגלוי מצוייות המדות בדרגה פחותה יותר, צריך השכל להשפיע עליהן, לבררן ולזככן, ואז משפיעות המדות בשכל,

שופטים שיחות -

ומעלות אותו'? עד שמגיע לתכליתו, כאמור, ששלימות של "וידעת" הוא כאשר הוא מביא לידי "והשבות אל לבבך".

זהו גם הקשר בין פירוש הספרי לפירוש הגמרא: בשני הפירושים קיימת אותה נקודה. - היתרון שבמדבר שנוצר על ידי הצומח. אלא שהספרי דן באדם ובצומח שבעולם הגדול, ואילו הגמרא עוסקת ב"אדם" ו"צומח" שבעולם קטן.

ה. ביאור בעומק יותר: כיון שיתרון האדם על החי מתבטא בשכלו, שהוא, השכל, הוא עיקר האדם, מובן, כי האדם שהוא עולם קטן וכלול מכל הסוגים: דומם, צומח, חי ומדבר, אינו רק בזה שהאדם, בכללותו יש בו ארבעה הסוגים האלו, כי אם גם שהשכל, שהוא העיקר שבאדם, הוא עצמו בבחינת עולם קטן שקיימים בו ארבעה סוגים הללו?. כלומר שיש "דומם" שבשכל, "צומח" שבשכל, "חי" שבשכל ו"מדבר" שבשכל, וההבדל שבין התוארים "איש" ו"אדם" הוא בשכל עצמו: "איש" מסמל את סוג השכל הנחות יותר, הוא חלק השכל השייך למדות<, ואילו "אדם", מסמל את עצם השכל, שהוא נעלה