1101

שבלחם מן הארץ יש לכל מאכל רק את טעמו הוא ותו לא), נוסף לכך יש בחכמות אלו פסולת.

אבל למרות ההגבלה שבשכל אנושי, ואדרבה, בגללה, הוא מניח את דעת האדם ומשביעו, שכן הוא משיג וקיבל את כל ההשכלה שמסוגל לקבל ("יש לו פת בסלו", "רואה ואוכל"). ולכן מביאים חכמות חיצוניות לישות ולגאוה"'.

לא כן הוא בחכמת התורה: היא כל כולה אמת ואין בה כל פסולת ח"ו; היא גם בלתי גבולית - יש בה את כל הטעמים; ומביאה עמה גם עושר גשמי (אבנים טובות ומרגליות), שכל זה הוא תכלית העשירות. אלא שדוקא משום כך, אין האדם יכול להשיגו בשלימות ולתופסו והוא חש תמיד שהוא רחוק מלהשיג את האמת ובלי גבול שבתורה, לכן אין היא מביאה לישות, כי אם להיפך, היא גורמת התבטלות, שפלות. "ויוסיף דעת יוסיף מכאוב"*! - ככל שלומד ויודע יותר את התורה, כן גדל צמאונו ורעבונו לתורה ("וירעיבך").

בדוגמא זאת - גם בתורה עצמה מצויים ההבדלים האמורים לעיל - בין גליא דתורה לבין פנימיות התורה"': גליא דתורה אף שהיא חכמתו ורצונו של הקב"ה, לחם מן

השמים, אבל מאחר שהיא מלובשת בשכל אנושי ובדברים גשמיים, לכן שייך בה הגבלה מסויימת ונתינת מקום ללא זכה נעשה לו - לאדם - סם כו'<, פסולת, מה שאין כן בפנימיות התורה כו' אין כל הגבלות ואין בה כל מקום לפסולת.

ו הצר הרע הוא "אומן במלאכתו". כאשר רוצה לנתק יהודי מלימוד התורה בכלל ומלימוד פנימיות התורה בפרט, ורואה שלא יוכל להפחית בחשיבות התורה, כי אצל בני ישראל יקרה היא מאוד, עד שאפילו מי שנכשל במזיד בעבודה זרה הרי היא אצלו "מחמד עיניך"'?, הוגה הוא ברעיונו סברה, וטוען להיפך: מאחר שהתורה היא בלתי גבולית, וכל כמה שתלמד - לא תגיע לעולם לתכליתה; אדרבה, ככל שתלמד יותר, תווכח יותר עד כמה הנך רחוק מסופה ותכליתה, ואם כך הרי הדבר "הנכון ביותר", שתעסוק בענינים שבערכך, להיות נתון בדברים גשמיים; הם יספקו אותך, שכן ביכלתך לתפוס גשמיות. ודאי שצריך גם ללמוד תורה, צריכים לדעת הדינים כיצד להתנהג; וכן הרי ישנו חיוב על כל אדם ללמוד תורה, פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית על כל פנים - אך עבורך די בסעיף בשולחן ערוך, אם הנך מהדר - פרק אחד שחרית כו';