1074

זמרי, אלא שמכל מקום לא נתנה לו כהונה בפועל עד שקינא קנאת ה' והרג את זמרי, כדי שהכהונה מלמעלה תגיע אליו על ידי עבודתו; והדבר נרמז גם בפסוק "הנני נותן לו את בריתי שלום" (שלום הוא - איחוד ניגודים), שאצל פנחס יהיה חיבור שני הקוין, גילוי מלמעלה עם עבודת המטה. ושלום וחיבור כזה הוא מעין (של) הגאולה העתידה - "פנחס הוא אלי'", שהוא יבשר עליה בקרוב ממש.

זז חיבור שני הקוים - המשכה והעלאה - בעבודת האדם:

צריך להיות חיבור של בחינת יחידה עִם הכוחות הפנימיים":, עד שתורגש בהם היחידה בפנימיות. לא רק בקיום התורה ומצוות הבא לאחר ההקדמה של קריאת שמע, מסירת נפש בכוח, כשהעבודה בפועל אינה אלא בכוחות הפנימיים, והמסירת נפש של יחידה מלובשת ומסותרת בתוך הכוחות הפנימיים, אבל לא בחינת היחידה כמו שהיא בעצם; נדרשת תמיד, כל היום, עבודה בכיוון של מסירת נפש בפועל, שבחינת היחידה כמו שהיא ללא התלבשות, תאיר אצלו בגלוי בפנימיות, בקרב הכוחות פנימיים.

שאז ישנם שני היתרונות: יחידה ו(כן) פנימיות וכלי. ועל ידי זה פועלים את הגילוי דלעתיד - "כדין וכדין".

ח. בשנים שבהם פרשיות מטות ומסעי הן מחוברות, פרשת פנחס היא השבת הראשונה של "בין המצרים".

פינחס שיחות 56

כל הענינים הרי הם בהשגחה פרטית, מובן איפוא, שפרשת פנחס יש לה קשר ל"בין המצרים"!:. והביאור: מיד לאחר החורבן? "נולד מושיען של ישראל", כלומר, שמהמיצר (החורבן) עצמו מתחילים לעבור אל המרחב העצמי שיתגלה לעתיד3. והגילוי של לעתיד בא על ידי העבודה של "פנחס" - חיבור יחידה עם הכוחות הפנימיים.

דבר זה מרומז גם בסיום ההפטרה של השבת הראשונה שבבין המצרים: "קדש ישראל להוי' ראשית תבואתה כל אוכליו יאשמו גו'". לפי פשוטו דן הכתוב באומות העולם, "אוכליו" של ישראל ולכן "יאשמו", ו"רעה תבוא עליהם". אבל, מאחר שהתורה לישראל ניתנה, צריך לומר, שבפסוק זה טמונה גם הוראה לישראל*: כאשר ישנם בבני ישראל חטאים האוכלים, שהם "אוכליו" ומאבדים את בחינת "ישראל", העצה לכך, "יאשמו" - קרבן אשם - גילוי יחידה שבנפש5. בקרבן אשם נאמר "וחמישיתו יוסף עליו": אין די בעבודה של ארבע בחינות נרנ"ח (נפש, רוח, נשמה,