1072

ד. בחינת היחידה, הנעלית מן הכוחות הגלויים, מתבטאת בעבודת מסירת הנפש, שכן גם מסירת נפש היא למעלה מכוחות הגלויים, טעם ודעת, שהרי בשכל אין שום טעם על מסירת נפש (אמיתית - לא לשם שכר), והכוח למסירת נפש נובע מ"יחידה". שלכן עבודת מסירת הנפש היא דוקא בדורות עקבתא דמשיחא, על מנת לגלות את בחינת היחידה, וע"י כך להמשיך את בחינת יחיד, שתתגלה בביאת המשיח.

ואף שבכל עת היה צורך במסירת נפש (כמבואר בתניאי' שקיום כל התורה ומצוות תלוי בזה, שיזכור תמיד ענין המסירת נפש, שלכן גם הדור שנכנס לארץ ישראל נצטווה לקרוא קריאת שמע (מסירת נפש) פעמים בכל יום אף שהובטחו "פחדכם ומוראכם" גו'"), לא היה הכרח שתהא מסירת נפש בפועל; שכן העבודה בפועל היא בקיום התורה ומצוות, והמסירות נפש היא רק בכח בעבודת התורה ומצוות. והרי היא בחינת יחידה (מסירת נפש), כפי שהיא מלובשת בנרנ"ח (נפש - רוח - נשמה - חיה - יחידה) (עבודת תורה ומצוות).

אבל בעקבתא דמשיחא, כשנדרשת מסירת נפש כהקדמה לגילויים דלעתיד, גילוי עצם האור, בחינת "ולא יכנף", יש צורך בעבודת מסירת נפש בגילוי, בפועל, הנובעת מהתגלות היחידה בלא שום לבוש.

פינחס שיחות 8

ה. במסירת נפש בפועל עצמה גם קיימות דרגות: יש שאמנם הוא מוסר נפשו, אבל המסירת נפש עצמה היא אצלו במדידה והגבלה - כל אימת שמגיע לידו ענין של תורה ומצוות הכרוך במסירת נפש, הוא. מעיין בשולחן ערוך, ואם על פי השולחן ערוך הוא מחוייב למסור נפשו על דבר כזה, אזי הוא מוסר את נפשו. אמיתית ענין המסירת נפש הוא, להיות מסור להקב"ה ללא שום הגבלות, רק אז ה"מסירת נפש" נעלית לגמרי מטעם ודעת, ללא כל חשבונות.

ובכך התבטא החידוש ב"מסירת נפש" של פנחס: נוסף על כך שהיה בו ענין המסירת נפש בכללותו, מסר את נפשו גם על דבר כזה שעל פי דין אין חיוב לעשותו (ואדרבה, אילו היה שואל בבית דין מה לעשות, הרי אין מורין לו*, ולא אומרים לו שום דבר**), ורק "קנאין פוגעין בו"ל - זהו הרי ענין של אמיתית המסירת בפש.

וזהו הקשר בין פנחס לבין הגאולה העתידה: הגאולה העתידה תבוא דוקא