1022

עם אלקות "ישראל. אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד"*.

עבודה זו של עצם הנשמה, שבזכותה נמנים כל בני ישראל בשוה, משתקפת גם בספירת העומר, בה נמנים כל הימים בשוה: כשעבודתו של האדם היא רק בשכל ומדות, יש מקום להבדל בין יום חול לבין ר"ח יום טוב ושבת; שכן את עבודת ר"ח יו"ט ושבת הוא מקיים בחיות, ואילו כאשר בא לעסוק בעבודת חולין - "בכל דרכיך דעהו" - אין לו חיות. אבל כאשר, הוא מעורר את עצם הנשמה, וכל עצמיותו נעשית אחד עם אלקות עד שפועל על המוחין והמדות שלו, או אז אין בו כל הבדל בין חול לשבת - כל עתותיו וכל מעשיו חדורים באלקות*י.

זוהי איפו הקשר בין מנין בני ישראל וספירת העומר שמהוים הכנה למתן תורה - "אנכי הו" אלקיך", שאלקות היא (אינה כדבר נוסף כי אם) "אלקיך" - "כחך וחיותך", ולכן הוא עובד את הקב"ה לא רק בלימוד התורה ובקיום מצוות, אלא "בכל דרכיך דעהו".

ו. מכך שלפני מתן תורה היה צורך בשני הענינים, ספירת העומר ומנין בני ישראל שבפרשת במדבר, מובן, שבכל אחד מהם יש מעלה מיוחדת

במדבר

שאין בזולתו, ודוקא על ידי שניהם יחדיו נעשים כלי לקבל את התורה.

מנין בני ישראל, אינו קשור לשום דבר אחר מלבד עצם המנין; אבל ספירת העומר הרי כשמה כן היא - ספירת העומר: ספירת הימים שעברו לאן הקרבת העומר; ספירה הקשורה בעבודה.

מזה מובן, שמנין בני ישראל קשור בעצם הנשמה, שהוא שלם תמיד. בעצם הנשמה אינה דרושה "עבודה", פרט לכך שיתכן שהעצם הוא בהעלם, והמנין (של כולם בשוה) מעורר ומגלה אותו. אבל ספירת העומר היא עבודה בכוחות הפנימיים (של נפש האלוקית ושל נפש הבהמית), שיש לזכך אותם ולהעלותם על ידי "עבודה", תחילה באופן כללי על ידי הקרבת העומר, ואחר כך באופן פרטי: כל יום ממ"ט ימי הספירה "מתבררת" מדה פרטית אחת (לפי החשבון של "שבע שבתות תמימות", שבע מדות, הכלולות כל אחת משבע המדות - ובכל יום יש לברר מדה פרטית אחת).

זהו גם הטעם הפנימי לכך שספירת העומר צריכה להיות "לכל אחד ואחד"\:; הספירה אינה קשורה בכלל ישראל כי אם בכל אדם לחוד, עד שעלולה להיות מציאות שאחד (ימצא עצמו בספירה שונה מחבירו או) לא