969

משני הקוים), אלא מצד התמסרותו בתכלית להקב"ה?.

ועל כן, דוקא על ידי עבודתם של ישראל בשני הקוים הן "מימינם" והן "משמאלם", מתבטאת התמסרותם להקב"ה באופן שהיא מעל להגבלות הטבע ומציאות שלהם, שזה בא מהאלקות המוסתרת בכל נשמה יהודית, שהיא חלק אלקה ממעל ממש.

וכיון שהנהגת כל העולם תלויה בעבודת בני ישראל, הרי על ידי כך שבני ישראל פעלו אצלם, שיתגלה ההעלם שבנשמתם, שהביא לידי כך שעבודתם תהיה בשני הקוים, (או הזכות ש"עתידין" שיפעלו) - פעל גם בעולם, שהים, העלם, בא בגלוי ועמד כחומה משני הצדדים - מימינם ומשמאלם. לא שלא היה ים (התיבש), כי אם שהמים א) נעשו יבשה, ההעלם בא בגילוי, וב) נעשו חומה מימינם ומשמאלם.

ד. אך עדיין צריכים להבין: הביאור האמור לעיל הוא רק בנוגע לענין השני שהיה בקריעת ים סוף - הכנה למתן תורה, אבל כדי להנצל מן המצריים - בהסרת הקטרוג של "אלו כו' ואלו כו'" - היה די לכאורה בזכות של סוג עבודה אחד, ובמיוחד זכות מתן תורה שעל ידו נוצרה בחירת

שביעי של פסח שיחות -

ישראל מכל העמים. מדוע אם כן, מספרת התורה ש"והמים להם חומה מימינם ומשמאלם", לא רק בהמשך וגמר קריעת ים סוף, כי אם גם בהתחלתה - "ויבואו וגו'", הקשורה עִם ההצלה והיציאה מגלות מצרים?

הביאור בזה: תכלית יציאת מצרים היא מתן תורה. לכן כבר בפעם הראשונה כשאמר הקב"ה למשה רבינו אודות יציאת מצרים אמר לו על מתן תורה - "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה"*, כך גם כבר בדיבור הראשון של מתן תורה מוזכרת יציאת מצרים - "אנכי הו" אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים".

ולכן צריכה היתה היציאה ממצרים - שכאמור באה לידי סיום עם התחלת קריעת ים סוף - לבוא באופן שהוא בדוגמת ומעין מתן תורה: לא רק היה על בני ישראל להנצל מ"קליפת" מצרים (דבר שהיה יכול להיות על ידי "עבודה" בקו אחד, כפי הגבלת הטבע, שכן גם על ידי עבודה כזו יוצאים מהרע), כי אם חייבים היו לצאת לגמרי מכל מציאות והגבלה, דוקא באמצעות העבודה בשני הקוים. ולכן היתה ה"חומה מימינם ומשמאלם" צריכה להיות מיד בתחילת קריעת ים סוף.