959
טקסט זה הופק בזיהוי תווים (OCR) מסריקת הספר, ועלול להכיל שגיאות. מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור. לנוסח המדויק ראה את הסריקה.
218 לקוטי
"הא לחמא עניא". גם אצל הקב"ה שייך, כביכול, ענין הגלות והגאולה:
שכן כשבני ישראל בגלות גם השכינה, כביכול, בגלות, כמו שנאמר": "בכל צרתם לו צר",
שכינתא בגלותא, ועל ידי גאולתם של בני ישראל תיפדה גם השכינה מהגלות, שלכן אומר הקב"ה: "כי קרובה ישועתי (ישועה שלי) לבוא":.
ענין הגלות הוא, שהשרוי בה הוא בתכלית המיצר וההעלם, גם אם מציאותו היא בשלימות, כפי שהוא בשעת חרות. וזוהי משמעות הגלות שלמעלה: אף שגם בזמן הגלות יש בכל נברא חיות אלקי המהוה ומחיה אותו תמיד בכל רגע ורגע, הרי החיות אינה נראית כלל, היא מצוייה במצב של מיצר והעלם. כיצד נעשית הגלות שלמעלה - בגלל גלות בני ישראל.
וזה מתבאר בחלק הראשון של הפיסקה "הא לחמא עניא", בגלל העניות בדעת שישנה בישראל ("אין עני אלא בדעה")*', נעשה "די אכלו
חג הפסת
אבהתנא", נאכלת, כביכול, הבחינה של "אבהתנא", כלומר, שנעלמים המוחין שלמעלה (מוחין נקראים בשם "אבות". בהיותם מקור ל"מדות")*', שלכן חסרה גם למטה הידיעה באלקות; כפי שהיה "בארעא דמצרים" (שגלות מצרים היא שורש לכל הגלויות, וכל הגלויות נקראות על שם מצרים)*', כשפרעה, מלך מצרים, אמר "לא ידעתי את ה'"', אין הוא מעוניין לדעת מכל מציאות האלוקות, וכל סביבתו הסכימה עמו.
הגאולה שלמעלה באה הרי על ידי גאולתם של בני ישראל. משום כך באה לידי ביטוי בחלק השני שבהמשך, הבקשה וההבטחה של הקב"ה לכל אחד מישראל: "כל דכפין ייתי וייכול". על אף חושך הגלות, מבטיח הקב"ה, שכל יהודי הכמה לאלקות, ישביע הקב"ה את רעבונו.
אלא שכל זה אינו אלא בגדר "די מחסורו"*', שניתן לו מה שחסר לו, כדי שלא יהא רעב. אבל אין כאן עשירות עדיין. אבל כאשר בני ישראל מקבלים "די מחסורם", נוצרת אצלם מושג נעלה יותר ודרושה להם גם עשירות, ועל זה אומר בהמשך, "כל
הערות
- 2. ישעי' סג, ט.
- 3. ישעי' נו, א. - מרז"ל (מגילה כט, א) גלו שכינה עמהן כו' ושב עמהן מבין הגליות מבאר רק (מדרי') השכינה שהיא עמהן מוסיף בכתובים שבפנים (מדרי') השכינה שהיא שם ג"כ במצב של גלות וצ"ל ישועתי. וכנוסח בהושענא: גוי ואלקים דרושים לישע כו' ובש"ב (ז, כג) פדית לך ממצרים גוים ואלקיו. וק"ל. ואכ"מ.
- 4. נדרים מא, א.
- 5. תניא פ"ג.
- 6. ויק"ר פי"ג, ה.
- 6. 7]) שמות ה, ב.
- 8. דברים טו, ח. וראה כתובות סז, ב.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.