950

בלילה אינה אלא כדי להשלים, באם לא נעשתה מבעוד יום.

יים מורה על גילוי אור, בעבודת האדם הוא הזמן שהוא עוסק בתורה ומצוות - נר מצוה ותורה אור; לילה הוא חושך - הוא הזמן בו אינו עסוק בתורה ומצוות אלא בדברי הרשות. וזוהי ההוראה, שההדגשה על הקטר חלבים צריכה להיות, בעיקר, ביום דוקא. לגבי דברי הרשות פשוט הדבר, שאין צריך להיות בזה תענוג וצריך לעשותו רק לשם שמים. אבל בענינים של תורה ומצוות, עלול אדם לחשוב לעצמו שכיון שהוא עוסק בקדושה, הרי בכל אופן שיהיה טוב הוא, ובלבד שילמד תורה ויקיים מצוות, "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות וכו' שלא לשמה כו'"''. צריך איפוא להזהיר, כי גם כאן יש להקטיר את החלבים: כשהוא מחדש חידוש בתורה ויש לו בזה תענוג גדול, צריך לפעול בעצמו שיתנו להקב"ה. כל שכן אם רואה

שחידושו אינו מתאים עם דברי הראשונים ואחרונים שנתקבלו בתפוצות ישראל*', עליו למסור

ולשרוף את ה"חלב"; שישאף לכוין הלכה לאמיתתה, ולא שירצה לחדש

ובלבד כדי להוכיח את גודל כוחו בהשכלה.

על דרך מה שאומר רבינו יונה בטעם שאשם תלוי מחירו גדול מחטאת, כי במקום שבו עלולים לטעות, יש צורך בזהירות יתרה.

ה. את ההפרש בין יום ולילה אפשר לבאר גם באופן אחר ובעומק יותר, שלפיו יובן גם מדוע ההקטרה ביום היא מצוה חיובית וההקטרה בלילה היא לשם המנעות מאיסור נותר:

יום ולילה מציינים (לא רק את הדברים שבהם עוסק האדם, עניני תורה ומצוה או דברי הרשות, אלא גם) את החילוקים במצב האדם בעצמו: "יום" מורה על מצב האדם, כשמאיר גילוי אור בנפשו. לא רק שמבין ומשיג שהתורה ומצוותיה הם חכמתו ורצונו של הקב"ה, אלא אפילו בדברי הרשות הוא חש את האלקות שבדברים הגשמיים, עד שבדברי הרשות עצמם, הוא עובד את הקב"ה = "בכל דרכיך דעהו"* (עד לדוגמת אכילת הצדיקים שאינה עבודת "בירורים", כי אם "צדיק אוכל לשובע נפשו")'; "לילה"