942

200 לקוטי

יושקעו רק בדברים קדושים, אז מוחל הקב"ה על השעות הקודמות שעברו, ובו בזמן נותן לו הקב"ה את ברכתו, במדה מלאה, בכל המצטרך לו, בין בגשמיות בין ברוחניות, עבורו ועבור בני ביתו.

עד שהדבר (ההנהגה דקרבן תמיד) מביא גם את הברכה הכללית, את הברכה העיקרית והיסודית, שבקרוב יבוא משיח צדקנו ויבנה את בית המקדש ויוציאנו מהגלות הפנימית ומהגלות החיצונית, ויביאנו לארצנו הקדושה'', ואז נזכה לראות, גם בעיני בשר, את הקרבת קרבן התמיד בבית המקדש, במהרה בימינו אמן.

ה. בסוף פ' ויקרא מדובר בקרבן אשם תלוי שצריך להביא על עבירת ספק חטא (כמו למשל, מי שהיה לפניו שומן כשר ושומן בלתי כשר ואכל אחד מהם. ואחר כך אמרו לו שאחת מהן היתה חלב, אך עדיין אינו ברור אם אכל את החלב או את השומן הכשר. שאז הדין הוא, שעל הספק מחוייבים להביא קרבן הנקרא אשם תלול. ובגמרא' נחלקו אם חייבים (כרת או

ויקרא

חטאת) כששוחטים אשם תלוי חוץ לעזרה (כמו שחייבים בשאר קרבנות על שחוטי חוץ), ר' מאיר מחייב וחכמים פוטרים. טעמם של חכמים: כיון שקרבן אשם תלוי בא על הספק, הרי יתכן שלא עבר כלל על איסור, ולכן אין לחייב על שחיטת חוץ, שכן יתכן ששחט מחוץ לעזרה בהמה שאינה קרבן. והרמב"ם*' פוסק כחכמים, שפטורים.

מחלוקת נוספת ישנה באדם שהביא אשם תלוי ועד שלא נשחט הקרבן נודע לו בודאי שלא עבר על האיסור, או שנודע לו בודאי שעבר על האיסור (שאז אי אפשר להקריב את הקרבן, כי אשם תלוי בא על הספק), אומר ר' מאיר: "יצא וירעה בעדר", שהבהמה נעשית חולין; וחכמים אומרים: "ירעה עד שיסתאב כו'", כי יש לבהמה דין קרבן, אלא שאי אפשר להקריבו וצריך להמתין עד שהבהמה תקבל מום ואז יפדו אותה מההקדש. והרמב"ם* פוסק כחכמים, והטעם הוא: כי "לבו של אדם דוה על עונותיו והואיל על ספק הפרישו גמר בלבו להקדיש".

ומקשים: לדעת חכמים (ופסק הרמב"ם) שגם אם נודע לו אחר כך בבירור ש"לא חטא", נשארת הבהמה עדיין הקדש, משום ש"גמר בליבו