940

108 לקוטי

עבודת הקרבנות מלמדת אותנו: אין הקב"ה דורש שהסדר התמידי של האדם יהיה נתינת כל רכושו לבית המקדש להקריבו על המזבח, ללא שיותיר לעצמו כלום. מה שכן נדרש מהאדם הוא: את כל הלבי. מה שחשוב הוא לא הכמות* - כמה כוחות, כסף, רכוש ומיטב שנותן האדם להקב"ה, אלא בעיקר איך הוא נותן זאת. התנאי העיקרי הוא שיתן אותם בכל לבו. שאז אפילו אם מדת נתינתו היא (משום סיבה חזקה) אינה גדולה כי אם חלק קטן בלבד מכל סוג מרכושו,

- כמו שמצינו בקרבן תמיד שהיה כלול מכל הסוגים?: כבש מסוג החי, קמח, שמן ויין מסוג הצומח, ומלח מן הדומם -

הרי מאחר שנתינתו היא בלב שלם, בחיות ושמחה, מתקיים הדבר כפי הכוונה והוא מביא גם את כל הברכות וההשפעות הטובות כמו שהיה אז בקרבן התמיד.

ג. הוראה התמיד:

נוספת ישנה בקרבן

ויקרא

קרבן זה הועלה על גבי המזבח רק פעמיים ביום, אחד בבוקר והשני לפנות ערב - ואף על פי כן מכונה קרבן זה בשם המבטא תמידות: "קרבן תמיד". כלומר*, שגם הזמן שבין שני הקרבנות היה מלא וחדור בקרבן התמיד. לכן זמנו של קרבן התמיד הראשון היה בבקר, בראשית הכל, לפני כל עיסוק אחר, משום שקרבן התמיד צריך להקיף את כל המעשים שלאחריו ולהשפיע עליהם.

מזה יש ללמוד כיצד צריך להתנהל בית יהודי:

במשך היום הרי עסוקים בבית בדברים שונים, הקשורים הן בגוף והן בנשמה. אבל כיון שהאור האלוקי אינו ניכר בטרדות היום יומיות - שכן אפילו הדברים הקשורים לנשמה נעשים לפי ההבנה האנושית, העלולה לפעמים להטות מדרך הישר ולהביא ח"ו עד להיפוכו של רצון הקב"ה - לכן צריך האדם להבטיח עצמ מיד בתחילת היום, עוד לפני שהוא ניגש לעסקיו השונים היומיים ולבטא לכל לראש את התמסרותו המוחלטת להקב"ה. שזוהי משמעות אמירת "מודה אני לפניך מלך..." מיד שניעור: הוא מודה להשי"ת שחחזיר לו את הנשמה ותוך כך מכנהו "מלך",