925

אינה יכולה להגיע ולכפר על עצם הנפש; רק כשמצרפים אליה את האש, נותנים את המטבע באש לוהטת שנובעת מעצם הנשמה, מ"נר הו" נשמת אדם""', אז יכולה מחצית השקל להיות כפר נפשו.

ד. כל מצוה, נרמזת כוונתה ותוכנה הפנימי במעשה המצוה גופה. נמצא איפוא, שגם במצוות מחצית השקל, במעשה הנתינה עצמה מרומזת גם הכוונה הרוחנית של המצוה, שהיא עבודה הקשורה באש של עצם הנשמה. ואינו מובן: הרי המטבע של אש הראה הקב"ה למשה רבינו, ואילו מחצית השקל שנתן כל יהודי, היה זה הרי מטבע פשוט שאין בו לכאורה כל רמז על ענין של אש.

אין להסביר זאת, במעלת מצות הצדקה, שאדם נותן מממונו שעמל עליו בכל כוחות נפשו, או שהיה יכול לקנות בו חיי נפשו*, כך שהוא דבר הנוגע בעצם הנפש - שכן אין זו מעלה מיוחדת הקשורה למחצית השקל, כי אם בכללות מצות הצדקה.

כן אין להסביר את הדבר בכך, שמתרומות מחצית השקל נעשו אדני המשכן, יסוד המשכן - שבעבודת האדם הוא ענין ה"קבלת עול"5,

ההתמסרות להקב"ה למעלה מטעם ודעת, שבאה מעצם הנשמה (גם בשנים מאוחרות יותר כשהשתמשו במחצית השקל לקרבנות, לא השתמשו בו לקרבנות יחיד, כי אם לקרבנות ציבור'', שבזה התבטאה ההתאחדות של כל ישראל יחדיו, הבאה מעצם הנשמה) - שכן זה מתבטא, רק במה שעשו עם מחצית השקל אחר כך, לאחר הנתינה, אבל ב"זה יתנו", בנתינה של מחצית השקל אינה מתבטאת לכאורה העבודה שמצד העצם.

גם אי אפשר לומר, שהשייכות של מחצית השקל עם עצם הנשמה, היא בכך שהתרומה של מחצית השקל שונה משאר נדבות המשכן - בשאר הנדבות היו חילוקים של עשיר ועני וכל אחד נתן כפי נדבת לבו, אבל במחצית השקל היו כל בני ישראל שוים, "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" - דבר המורה על עבודה שמצד העצם, כי מצד עצם הנשמה כל בני ישראל שוים והחילוקים נובעים מן הכחות הפנימיים''.