920

1%56 לקוטי

עולם הזה על תענוגיו ותאוותיו הרבים קרוי "עולם הקליפות"*', שהוא האויב הגדול ביותר של האדם, וכשהוא מחליש את תאוות עולם הזה, ויתרה מזו, הוא לוקח את כל תענוגות עולם הזה ומנצל אותם לצרכי קדושה (כנאמר": "כל חלב לה"), נוטל הוא בזה הרבה, ממיטב שלל השונא, ונותן ואת לקדושה, ועל כן שמח היהודי שמחה גדולה.

ובזה מתבטא ההבדל בין מילה בישראל לבין מילה אצל גויים, להבדיל. ענין המילה בגוי גורמת לו רק צער וכאב; יש לו מכך כאב בגשמיות, מה גם שעל ידי כך נחלשות תאוותיו - הרי זה כאב וצער מיוחד עבורו, שהרי התענוגות והתאוות גורמים לו הנאה בעולם הזה, בחייו. וכאשר נוטלים זאת ממנו, הרי זה הצער הגדול ביותר עבורו. המילה

פורים

אינה אצלם אלא בלית ברירה, כדי להשמר מצער גדול יותר. לא כן אצל יהודי, המילה מביא אותו ל"שש אנכי", הוא שמח על כך. שהוא מתנזר מתענוגי עולם הזה, שכן מהותו הפנימי של יהודי אינה הנאת עולם הזה, אלא, להבדיל, התענוג באלקות: עולם הזה, החומר, הוא "שונאך", ונטילת שלל משונאו, גורמת ליהודי את השמחה הגדולה ביותר.

ו. כן גם בדבר "ויקר אלו תפלין". כאמור מהוים התפלין אות לזה שמניחם, כי הוא שייך להקב"ה: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך". וגם אם באומות העולם מצויים אותות שונים המראים לאיזה עם ושבט הם שייכים, הרי שאצל בני ישראל הוא באופן אחר לגמרי.

תפילין מכילות: פרשיות, בתים ורצועות והכל נעשה מעור בהמה; את התפלין מניחים על יד שמאל ועל הראש, ובאמצעותם משעבדים את הלב והראש, אשר נעשים "כלי" לתפלין.

לכאורה, מה מקום בשכל, שאדם בר דעת, יכרוך ראשו ברצועה מבהמה וישעבד את מוחו ולבו לעור הבהמה שב"בתים" ופרשיות? אלא מה? - על העור כתובות הפרשיות שמע, והי' אם שמוע, קדש, והי' כי יביאך? הרי אותן הדברים "כתובים" במוחו ולבו (לפחות