902

תקנום")?. שני חלקי וסוגי הקרבנות, קשורים במקום המקדש: לגבי קרבנות בגשמיות, פשוט שהם קשורים במקום המשכן ומקדש, שהרי "משהוקם המשכן נאסרו הבמות", וכן אחר כך כש"באו לירושלים"* היה אסור להקריב קרבנות במקום אחר מלבד בבית המקדש; ואפילו קרבנות ברוחניות - תפילה, שמותרת בכל מקום (מלבד ב"בקתא"? שמחמת פיזור הנפש אי אפשר לכוון שם כראוי וכיוצא בזה)%' - מכל מקום נקרא בית המקדש לעולם "וזה שער השמים"'', שם הוא המקום דרכו עוברות התפילות תמיד, שלכן צריך להתפלל עם הפנים לארץ ישראל, "והתפללו אליך דרך ארצם"?י, ובארץ ישראל עצמו, עם הפנים לירושלים, ובירושלים עצמו - למקום המקדש''.

לכאורה אינו מובן כלל: לשם מה היה צריך לקשור "עבודה שבלב זו תפלה"*', שהיא עבודה רוחנית, עם

תרומה שיחות 17

מקום גשמי, מקום המוגבל ומדוד בגשמיות?

אפילו אם תמצי לומר בקרבנות בגשמיות, שהעבודה בהם מתבטאת בכך שהאדם מקריב על המזבח בהמה גשמית, וכזאת שמוגדרת בכמה תנאים; גם ההמשכה מלמעלה שבאה כתוצאה מעבודת הקרבנות היתה קשורה בגשמיות: שכן הי רואים בעיני בשר את ה"ותצא אש" שירדה אש מן השמים "ותאכל"" את הקרבנות. וכיון שהן העבודה והן ההמשכה שבאה על ידה, היו קשורות בענינים גשמיים, יש מקום בשכל לומר שיש צורך לשם כך מקום גשמי ומוגדר דוקא.

(אף שעדיין דרוש ביאור, מדוע שלא תוכל ההמשכה שעל ידי עבודת הקרבנות להיות גם במקום גשמי ומוגדר אחר, ובפרט שהרי לפני שנאסרו הבמות, קיימו את עבודת הקרבנות בכמה מקומות באותו זמן).

אבל תפילה הרי היא ענין רוחני לגמרי: לא זו בלבד שאין כאן לאדם כל מגע עם דבר גשמי (מלבד עם עצמו), כי אם גם את זאת שהוא צריך להקריב את עצמו להקב"ה, לקרב את הכוחות> והחושים שלו להקב"ה, על