897

אם יכוין אדם את כל כוונות מצות תפילין, אבל לפועל לא יניח את התפילין על היד ועל הראש, הרי הוא "קרקפתא דלא מנח תפילין" ח"ו; לאידך גיסא, אם מניח תפילין בפועל, אלא שאין לו את כוונות המצוות - ואפילו אם הוא כזה שלפי דרגתו הוא שייך לכוון ומכל מקום אינו עושה כן - הרי הוא מקיים מצות הנחת תפילין, ועליו לברך ברכה בשם ומלכות "! וכיו"ב? וכן הוא גם בשאר מצוות, כי "המעשה הוא העיקר".

ברם רצון העליון הוא, שהמצוות יקיפו את קומתו השלימה של האדם, כל חלקי וכוחות האדם''. לא רק כוח המעשה וכוח הדיבור שלו, כי אם גם כוח המחשבה, ואפילו מדותיו ושכלו עד לכוחות מקיפים של רצון ותענוג - על כולם להיות חדורים מהמצוות. כלומר, לא רק אותן המצוות שהן כלליות התלויות בעצם ברגש הלב ובהבנה שבמוח - כמו מצות אהבה ויראה, מצות האמנת וידיעת אלקות, וכדומה - אלא גם כל המצוות הפרטיות, אפילו מצוות התלויות במעשה, צריכים להקיף את כל מציאות האדם, עד לכוחות הנפש

העמוקים ביותר, וביחוד כח התענוג, שכן קיום המצוות, כל מצוה שהיא'', הרי צריכה להיות בשמחה ובטוב לבב, ונאמר: כל חלב לה'*'.

לכן, נדרש מהאדם שלא רק את המצוות שהן "משפטים", אלא גם המצוות שהן "חוקים", אין לקיים אותם רק עם כח המעשה, אלא גם שבשכלו יונח הצורך בקיומם. במילים אחרות: את המצוות אין לקיים משום שאין לו ברירה אחרת, ורק מפני שהקב"ה גזר גזירה חייב הוא לקיימה, למרות שהדבר אין לו טעם ותכלית. אלא נדרש ממנו שהמצוה תקיף כל מהותו וכוחותיו; כלומר מכיון וכך ציוה הקב"ה יתקבל ויונח בשכלו גם אותן מצוות שהן בגדר "חוקים".

(אין פירוש הדברים, שצורת קיום ה"חוקים" הוא מכיון והוא סבור שמחמת מוגבלות שכלו האנושי אין שכלו מסוגל להבין טעם מצוות אלו, ואילו מישהו אחר, וכל שכן הקב"ה מצוה החוקים, יש לו טעם שכלי עליהם. קיום כזה אינו קיום אמיתי של החוקים. כי אופן זה של קיום עדיין אינו אמיתית ענין קבלת עול שלמעלה מטעם ודעת; אדרבה בדרך זו הוא מקיימן מחמת שיש להן שכל כה עמוק שרק חכם גדול מבין אותם. קיום