881

חיות ושמחה. בשעה שאדם לומד תורה ויודע שעל ידי לימוד התורה הוא מתקשר עם הקב"ה, חייבת ידיעה זו לעורר בו חיות, עד שגם אדם אחר העובר לידו, יכיר בו שהוא עושה זאת לא מתוך קבלת עול בלבד, כי אם גם בשמחה. וכך גם לגבי קיום שאר המצוות: הידיעה כי כאשר נוטלים עור בהמה וכותבים על" את ארבע הפרשיות, נעשה עור הבהמה כלי לאלקות, וכשלובש אחר כך את התפלין על היד השמאלית ועל הראש הוא ממלא בכך את רצון העליון2 - צריכה לעורר אצלו שמחה גדולה ביותר. יהודי צריך להרגיש כי בכל דבר תורה שלומד ובכל מצוה שמקיים הוא כובש את כל העולם, הוא מצמצם את ה"מצרים" של העולם. אבל כאשר הוא עומד בהלך רוח של יאוש ר"ל בתחושה שהתורה ומצוות הם כמשא שהוא צריך לשאת בעל כרחו מידי יום ביומו, ללא שמחה וללא חיות, זהו ענין של עבודת פרך שבמצרים.

אופן נעלה יותר הוא - "לעשות מלחמה כנגדן": מבלתי יכולת לסבול את ההעלם והסתר שפרעה מלך מצרים וחילו יוצרים בעולם, הוא נאבק נגדם.

עבודה כזו היא נעלית יותר מ"לשוב למצרים", שכן אינו עומד במצב של יאוש, אדרבה, הוא חש בתוקף כוחות הקדושה ובאפשרותם לנצח את כל כוחות הטומאה, ולפיכך הוא עובד את עבודתו, מלחמתו נגד פרעה וחילו, בחיות. אלא שהחסרון בזה הוא: כל סוג עבודה יש לו את הזמן שלו, וכשהקב"ה מורה ללכת ל"תעבדון את האלקים על ההר הזה", למתן תורה - אין לו להעצר לחפש להתעסק בדברים אחרים. כאשר עבודתו בזמן מסויים היא להאיר את העולם באור התורה, אין כל מקום להתחיל במלחמה עם מצרים. אצלו, הוא הזמן עתה של "ויסעו", להתקרב בצעד נוסף למתן תורה ומצות - לא לעשות מלחמה עם מצרים.

ומובן, שנוסף לכך שהיה אז ציווי של הליכה ל"תעבדון את האלוקים" הרי - חבל להקדיש בכלל זמן וכוחות למלחמה, בשעה שאפשר לנצל את הכחות ללכת ולהתקדם בצעד אחד נוסף להר סיני. עוד זאת שגם - במלחמה ישנו מדה של היזק גם בצד המנצח; מלבד זאת, קשה לדעת מקורה של הדיעה להתעסק בעבודה זו: שהרי לא שאל את הקב"ה ומשה עבדו מה לעשות, אלא עושה כן משום שכך מונח בשכלו, והוא קובע את דרכי המלחמה שלו לפי השכל האנושי