877

תנועה של מרידה, ותנופת נצחון על האדון; ומבחינת ההנחות הרגשיות, כל שכן שהסברה הראשונה מנוגדת לאלו שסברו שיש לצווח ולהתפלל להקב"ה. הנחה של יאוש - מול הנחה שהכל תלוי רק בהקב"ה. וכידוע בענין בקשת כל צרכיו מהקב"ה, ובמיוחד בעת צרה - שהוא שורש ותוכן המצוה', היא מצוה נעלית ביותר, כי בה מתבטא ענין האמונה בהקב"ה והיכולת שלו כו' - עד שמשום היותה מצוה כללית אינה נמנית (לכמה דעות) במנין של התרי"ג מצוות5.

(אף שאז היה עוד לפני מתן תורה, בטרם היתה התפילה יכולה בכלל להקרא מצוה", הרי מכך שלאחר מתן תורה היא מצוה נעלית ביותר, מובן שגם לפני כן היה בה ענין נעלה),

כיצד איפוא ניתנו ההוראות לארבע הכתות השונות והמנוגדות זו לזו, בתשובה אחת?

גם צריך להבין את הסדר בתורה שבו היא מונה את הסברות (על ידי התשובות ששללו אותם) של ארבע הכתות: תחילה הסברה של "ליפול אל הים", ואחר כך - "לשוב למצרים"; לכאורה יש לשלול תחילה את ה"לשוב

בשלח שיחות 11

למצרים", סוג הסברה הנחות ביותר, ורק אחר כך לשלול את הסוגים החשובים יותר: "ליפול אל הים", "לעשות מלחמה" עד "נצווח כנגדן".

גם אינו מובן: מדוע באמת פסולות כל הסברות של הכתות? שלילת הדיעה לשוב למצרים, מובנת - שהרי זהו היפך הגמור מיציאת מצרים; גם אין מקום ליפול אל הים - שכן אל לא ליהודי ליפול אף פעם ביאוש ר"ל. ובפרט לעשות מעשה בזה'. אבל מלחמה בפרעה וחילו, לכאורה, הרי דבר נכון הוא*, ובודאי ש"נצווח כנגדן", להתחנן להקב"ה, היא העצה הטובה ביותר - התמסרות מוחלטת להקב"ה. אפילו הדרך של "ויסעו", אינה מבטאת התמסרות לה' - כל כך, כמו תפילה, שכן ה"ויסעו", יכול לבוא גם מתוך פחד מפני פרעה, או מסיבות אחרות.

ב. בקריעת ים סוף הושלמה יציאת מצרים. עד אז היה עדיין לבני ישראל שייכות למצרים. אנו רואים שאפילו לאחר שבני ישראל הגיעו, בצאתם ממצרים, ל"פי החירות" - מקום שעל פי מנהג מצרים, היה כל עבד המגיע אליו נעשה בן חורין? - היו עדיין

7 ראה פרשת דרכים די"ג ד"ה אך כפי. 8) שהרי וחמושים - מזוינים - עלו בנ"י מארץ מצרים (מכילתא ורש"י ר"פ בשלת).