867

ד. אלא שאף על פי כן היה צורך שיהיה לישראל אות. והביאור בזה:

כל ההמשכות האלוקיות הבאות מלמעלה נמשכות רק על ידי עבודת האדם כאן למטה. גם הגלויים שלמעלה מהשתלשלות, עד לאהבה העצמית מהקב"ה לישראל, אינן יכולות לבוא ללא עבודה - אף שבהיותה אהבה עצמית הרי היא תמיד בשלימותה, יש צורך בעבודה למטה כדי שהאהבה תהיה בגילוי (ותהיה נקלטת בפנימיות) למטה. אך צריך שהעבודה תהיה מעין ההמשכה - עבודה שלמעלה מטעם ודעת, כלומר, למעלה מהשתלשלות הכחות הפנימיים של האדם.

על כן כלל האות על בתי ישראל בליל מכת בכורות - דם מילה ודם פסח, משום שהם מבטאים את הקשר של ישראל עם הקב"ה באופן של למעלה מטעם ודעת: כריתת ברית שבין ישראל עם הקב"ה על ידי מצות מילה היא קשר שלמעלה מהשכל (כפי שנראה מכך שהמצוה היא למול ילד יהודי לשמונה ימים כשהוא עדיין אינו

ברדשכל כלל)*י; כך גם המצוה של קרבן פסח היתה אז באופן של מסירות נפש, למעלה מטעם ודעת, שהרי הכבשים לקרבן פסח היו "תועבת מצרים", עבודה זרה של מצרים, ובני ישראל נטלו את הכבש, החזיקו בו ארבעה ימים לעיני המצריים, ואמרו בגלוי שהם הולכים לשחטו ולהקריבו לפני הקב"ה. אם כן הרי זו עבודה של מסירות נפש בפועל.

ועבודה זו של מסירות נפש בגילוי, למעלה מטעם ודעת של בני ישראל, עוררה והמשיכה גם מלמעלה בגלוי את האהבה העצמית שלמעלה מטעם ודעת, שהוא הגילוי של חצות הלילה.

ה. בזה גם תובן שייכותם של מאמרי חז"ל בדבר הענינים שבזכותם נגאלו בני ישראל ממצרים. פעם אומרים חז"ל*': "בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים" שהאמינו בבשורת הגאולה ("ויאמן העם וישמעו כי פקד ה'")?, ופעם אומרים חז"ל!? שנגאלו בזכות שני הדמים, דם פסח ודם מילה, ("בדמיך חיי וגו'")2. שכן שני ענינים אלו, הן האמונה והן הדמים של פסח ומילה, הם נעלים מטעם ודעת.