850

14 לקוטי

לעבודה "שאין בזה תועלת", עבודה לשמה בתכלית**.

אבל כאשר, נוטלים את הכוחות של נפש האלוקית, ומשתמשים בהם בלעומת-זה, "שמים חשך לאור ואור לחשך שמים מר למתוק ומתוק למר"*5, בעבודת פרך "שאין לה קצבה ואין לה תועלת", ממררים בזה את החיות של נפש האלוקית - "וימררו את חייהם".

יב. עָנין זה של "וימררו את חייהם" יכול להיות גם בדקות: הוא מנצל אמנם את החיות הרוחנית לעניני קדושה ולא לעניני עולם הזה, אבל אינו מנצל זאת לצורך העבודה המוטלת עליו, עד שאדרבה, יש בה משום הפרעה לעבודתו.

לכל אדם נועדה שליחות משלו שלמענה ירדה נשמתו למטה. כאשר היצה"ר רוצה להפריע לו מעבודתו - ויודע הוא שאם ינסה לפתותו שיפסיק לגמרי לעסוק בעבודת השם, לא יצליח - מסכים היצה"ר שיעסוק בעבודת ה', אלא שמפתה אותו לעסוק לא בעבודתו שלו, כי אם בעבודה השייכת לאחר.

בכללות נחלקים בני ישראל לשני סוגים: א) יושבי אוהל, ובפרט תלמידי הישיבות, שעיקר ענינם הוא לימוד

תורה. אמנם גם הם צריכים לעסוק בקו של גמילות חסדים - נתינת צדקה (בגשמיות וברוחניות) ובפרט - הפצת המעיינות - כי "כל האומר אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו%, שצריך להתעסק גם בגמילות חסדים; אבל ענינם העיקרי הוא תורה"*. ב) בעלי עסק, עיקר ענינם הוא קיום המצוות, שעיקר מצוות מעשיות היא מצוות הצדקה%* - לתת צדקה בגשמיות, ולהפיץ מעיינות היהדות, תורה וחסידות, שזוהי צדקה ברוחניות. אבל כיון, שכל עניני קדושה קשורים ביניהם באופן של התכללות, צריך שיהיה אצל הבעלי עסק גם קביעות עתים לתורה, בנוסף לעיקר עבודתם בקו המצוות והצדקה.

אלא שישנן "נשמות התועות", בני אדם שאינם רוצים למלא את התפקיד שהוטל עליהם ומחפשים ענינים השייכים לאחרים. ישנם בעלי בתים, שכאשר נתבעים לנתינת הצדקה והפצת המעיינות, עונים הם, "שדוקא כעת" אינם יכולים להקדיש מזמנם לזולת, משום שהזמן דרוש להם לעצמם: לפתע הוא נעשה מאריך בתפילה, מתמיד