848

100 לקוטי

ביאור: אפשר על ידי עבודת פרך למרר את החיים הגשמיים, אבל כיצד יכולה עבודה קשה "בחומר ובלבנים" למרר את חייו הרוחניים של היהודי? הן אמת, שעבודה קשה יכולה להפריע לחיים הרוחניים, ללימוד התורה וקיום המצוות; אבל לשון הכתוב הוא, "וימררו את חייהם", לא מדובר על כך שעבודת הפרך הפריעה לחי הרוחניות, כי אם גם, שהחיים רוחנים עצמם נעשו מרים - כיצד, אם כן, נתמררו חיים רוחניים על ידי עבודת פרך גשמית?

יי את ההלכה, שאסור לרדות עבד עברי ב"עבודת פרך" מפרש הרמב"ם שהכוונה היא ל"עבודה שאין לה קצבה ואין לה תועלת". ומבאר ב"הגהות מיימוניות", שהדבר נלמד מעבודת פרך שעבדו בני ישראל במצרים. בכך, שעבודת פרך שהיתה במצרים היא "עבודה שאין לה קצבה ואין לה תועלת" אפשר להבין כיצד מיררה את חייהם הרוחניים של בני ישראל במצרים.

כשאדם עוסק בענינים גשמיים כנדרש על פי תורה, הרי זו עבודה שיש לה קצבה ותועלת. שהרי נתנה תורה קצבה ושיעור, עד כמה מותר לאדם להיות טרוד בעסק: הוא צריך להתעסק

בעסק הפרנסה רק עד כמה שנדרש לעשות כלי לברכת הוי', במילא ישנה הגבלה לגבי הכוחות שבהם יוכל להשתמש לשם כך - "יגיע כפיך כי תאכל" - יגיעת הכפיים, הכוחות החיצוניים והפחותים, אבל לא יגיעת הראש והכוחות הנעלים יותר<. נוסף לכך יש "קצבה" בזמן, שבו יהיה עסוק בעניני הפרנסה, שכן חובה לבעל עסק לקבוע לו כל יום זמן לתפילה בציבור, קביעות עתים לתורה וכו'.

ואז מביא העסק "תועלת": כיון שהוא עוסק בו באופן הראוי על פי תורה, נעשה ה"תעשה" שלו כלי ל"וברכך הוי' אלקיך"*5.

לא כן כאשר אדם מתעסק לפרנסתו ביגיע ראשו, שמחפש עצות ותחבולות להרויח יותר ויותר, הרי זו "עבודה שאין לה קצבה ואין לה תועלת".

תועלת אין בזה - כמו שנאמר לא לחכמים לחם?, - את הפרנסה הרי נותן הקב"ה ותחבולות האדם לא יועילו כאן. אדרבה, הם עוד עלולות להזיק*, וגם "אין לה קצבה" - אין שיעור ליגיעה כזו: בא ערב, העובדים והשכירים הלכו לבתיהם, הגיעה שעת נעילת העסק, אך הוא, בעל העסק, עדיין עומד וחושב