825

מי יתברר, כך נקבעה לכל נשמה הניצוצות שעליה לברר, שניצוצות אלו יש להם שייכות לנשמה פרטית זו. כדברי חז"ל3' "אין אדם נוגע במוכן לחבירו", שאי אפשר להשתכר ממה ששייך לחבירו - שכך הוא בגשמיות, משום שברוחניות כן הוא (כאמור לעיל, שהרווחים הרוחניים - ניצוצות - מצויים ברכוש הגשמי), שלכל נשמה יש תפקיד לברר ניצוצות מסויימים השייכים אליה בהתאם למהותה. כמבואר ב"רשימה"+" של כ"ק מו"ח אדמו"ר, שהקב"ה מסבב הסיבות בהשגח"פ, שאדם זה יפגוש בניצוצות אלו שעליו לבררם. וכל-זמן שאינו מברר ומעלה מהגלות את הניצוץ הקשור לנשמתו, נמצאת נשמתו במקום בו נמצא הניצוץ - שניהם בגלות.

יתרה מזו: בירור הניצוצות שייך וקשור עד לעצם נשמתו. וכיון ש"כל עצם בלתי מתחלק", הרי כל-זמן שחלק, אפילו חלק קטן, מן הניצוצות שלו עדיין נמצא בגלות, נמצא גם בגלות לא רק חלק מהנשמה (יחד עם חלק הניצוצות), כי אם גם עצם הנשמה. כמאמר הבעש"ט5 "העצם שאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו".

וליגש שיחות פד

לכן היתה הוצאת ה"רכוש גדול" ממצרים חשובה גם לטובתם העצמית של ישראל, כי על ידי בירור והעלאת ניצוצות מצרים, נגאלו גם נשמותיהם מגלות מצרים.

נוסף על זה (ועיקר): תכלית השלימות של נברא הרי היא למלא רצון הבורא ולשם כך נברא>. וכיון שרצון הבורא היה, שיקחו עמהם את כל ניצוצות הקדושה של מצרים, היתה זו הטובה הגדולה ביותר עבורם; על ידי זה הגיעו לשלימותם הכי נעלית.

ה. ענין זה של גלות מצרים ויציאת מצרים הוא הוראה עבורנו בגלות האחרון, כי גלות מצרים היא שורש לכל הגלויות".

כוונת הגלות אינה רק עונש לחטאים ועוונות, אלא כוונתה ותכליתה היא בירור הניצוצות. כפי שתורת החסידות מבארת את מאמר רו"ל*' "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים", "גרים" הם ניצוצות הקדושה שבתוך הדברים הגשמיים. על כן יש לדעת כי "העבודה" צריכה להיות - "ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה":