788

עץ הדעת, מיד נגרמה ירידה בכל הנשמות שהיו לאחר מכן. שלכן היו צדיקים ש"מתו בעטיו של נחש":, שנסתלקו מן העולם רק בגלל חטא עץ הדעת של אדם הראשון. וכך גם יעקב, שהוא "מעין שופרי' דאדם הראשון", כלל בקרבו כל הנשמות שלאחריו, וכל מעשיו הטובים שעשה (כי "מדה טובה מרובה ממדת פורעניות""') היו נוגעים לא לעצמו בלבד, כי אם לכל יוצאי חלציו, - "מטתו שלימה".

ב. מזה מובן, שכל פרטי המאורעות שהתורה מספרת על יעקב אבינו - נוסף לכך שכל סיפורי התורה אינם ח"ו סיפורי דברי הימים, אלא תורה היא מלשון הוראה\', ובמיוחד סיפורי "מעשה אבות", שהם "סימן (והוראה) לבנים":" - הרי כל אותם הפרטים אירעו בכל נשמות ישראל כפי שהיו כלולים בנשמתו של יעקב אבינו, ובמילא הרי הם גם ציונידדרך ונתינת כח לנשמות לאחר שנתגלו בירידת הנשמה למטה, במדה רבה יותר מההוראה וסימן לבנים של מעשה האבות אברהם ויצחק.

ג. בפרשת ויצא מספרת התורה שיעקב הלך מארץ ישראל (באר שבע) לחרן אל לבן; ומיד בתחילת הליכתו "ויפגע במקום וגו'"; אחר כך מסופר איך שהגיע ללבן, על עבודתו אצלו עשרים שנה, נשואיו והעמדת השבטים; חזרתו מחרן לארץ ישראל, ואיך שבדרכו חזרה פגעו בו "מלאכי אלקים".

כאמור לעיל, (הרי) כל הפרטים הם הוראה וישנם אצל כל ישראל:

תפקידו של כל יהודי הוא לצאת מארץ ישראל, אהלי שם ועבר - ד' אמות של תורה, שהלימוד יביא לידי מעשה, ללכת ל"חרן":', "חרון אף של מקום בעולם", כלומר לתוך ריתחת עניני עולם הזה ושם להתעסק עם "לבן הארמי" ולהוציא ממנו את ניצוצות הקדושה, ודוקא שם תהיה מטתו של היהודי שלימה.

וכשאדם נוהג כן, אין ההליכה לחרן ירידה אמיתית, אלא אדרבה, "ויפרץ האיש מאד מאד"', ישנה הצלחה גדולה בין בגשמיות ובין ברוחניות, וכששב אחר כך לארץ ישראל, מתקיים בו - כהמשך הפסוק - "ויפגעו בו מלאכי אלקים".