675

(טז סע"ב) - וגדולה מזה מצינו דגם אופן המציאות נוגע, והוא פסה"ד (רמב"ם הלי שבת יא. טו) אין המוחק חייב עד שימחוק כתב העומד מעל דבר העומד. - וצע"ק מהא (שם ה"ט) דהמוחק אות א ע"מ לכתוב ב חייב -

- אלא משום דלמעלה אין הכח חסר פועל, אולי י"ל מחי' - בידי שמים - גם בדבר שלא נכתב עדיין אבל צריך להכתב עכ"פ. -

ומהתשובה יובן להשאלה, שגם היא אינה, אלא משום שצ"ל נזכר שם משה (אף של' בעה"ט ק"ק לפ"ז), דמשו"ז ל"ק אבראשית ומשו"ז ל"ק ג"כ אשאר הסדרות, - ומלבד טעם הנ"ל -, גם משום דאין הכרח שיזכר שם שם משה, - אבל בפ' תצוה - אף שראשיתה בא בהמשך אחד לוידבר ד' אל משה דר"פ תרומה, אבל סופה ועשית מזבח מקטר גו' הנה ציווי זה הוא ענין בפ"ע: דבתחלה ביאר כלי המשכן ובגדי הכהנים, שכ"ז הי' מן המוכן לכ"ה בכסלו או לר"ח אדר (כמ"ש בתנחומא ס"פ פקודי ויל"ש מ"א וא"ו) אח"כ באה פ' המילואים שענינה בסוף חדש אדר, וחזר וציוה על מזה"פ, שנעשה ביחד עם שאר כלי המשכן וא"כ לכאורה הי' צ"ל דבור מיוחד ע"ז - ונפק"מ בין דבור מיוחד להמשך דבור הקודם, אף בהפסק בינתיים, הוא שצ"ל קריאה קודם לזה, וכמ"ש בספרא ר"פ ויקרא (דבצד השוה יש ללמוד שגם בדברות שקדמו לאוה"מ היתה קריאה קודמת לדיבור) - ובדוגמת שמות (לג יטדכא) ויאמר גו' ויאמר גו' ויאמר גו' מפני שהם ג' ענינים נבדלים.

וע"ז בא התירוץ שזהו בקיום מ"ש מחני נא גר', שלכן לא נכתב הדבור או שמפ"ז לא נתייחד הדבור, ועדיין צ"ע.

והנה י"א שפרשת תצוה נאמרה לפני מעשה העגל (זח"ב קצ"ה, א. וברמב"ן וראב"ע ר"פ תרומה ג"כ משמע כן) וא"כ הוי המח" בדבר שבפועל. וי"א שנאמרה אחרי מעשה העגל (תנחומא תרומה ח. רש"י שמות לא. יח) וא"כ הוי מחני בדבר שהי' צריך להכתב, אף שהי' עדיין בכח.

הערות: א) מה שנאמר מזה"פ לבסוף, כבר עמדו ע"ז מפרשי התורה ועי' רמב"ץ ספורנו במקומו), וע"פ דא"ח אואפ"ל, דמזה"פ עניני פנימיות הלב (לקו"ת ושאבתם הא' ס"א) שהוא למעלה גם מהמוחין (לקו"ת והי' ביום ההוא יתקע ס"ג ועוד) אף שנמצא הוא בגוף - היכל דמשכן וביהמ"ק - ולא בראש - קה"ק דמשכן וביהמ"ק - והעבודה בזה יחידה שבנפש, ואינו מענין שאר עניני המקדש, - ובפרט ע"פ מש"כ בד"ה מזבח אדמה - רשימות על ס' שמות כנראה להצ"צ - ובד"ה זה יתנו רנ"ח דמזבח אדמה ואבנים היינו חיצוניות הלב והארת פנימיות הלב, ומזה"פ היינו עצמיות פנימיות הלב ולא רק הארת הנקודה. וכמשנ"ת ענינם בלקו"ת ד"ה כי תצא השני ס"ב - ג.