641

6 לקוטי אפילו סדק גדול, וכל שכן סדק קטן, ברם, בשעה ששרויה האחדות - רואה ומבחין השני. ככל שתהא גדולה מדת הקיום של "ואהבת לרעך כמוך" - אין האהבה, ברובא דרובא, במדה כזו שלא תיראנה מגרעות החבר. וכאשר אחר מרגיש במגרעת, ומוכיח עליה באופן המתאים, ידאג כבר לתקנה.

וכידועי דרש אדמו"ר האמצעי שיהיה לכל אחד חבר לשם הידברות הדדית בקשר לעניני תורה ומצוות, שאז נמצאות שתי "נפשות אלקיות" מול "נפש בהמית" אחת.

ואם בזמן אדמו"ר האמצעי היה דרוש הדבר - כל שכן עתה, כשהחושך גדול יותר, חשך כפול ומכופל. יש להיות באחדות, וע"י כך יסולקו אפילו סדקים צרים, ולא תהיה אחיזה לשם דבר שמבחוץ, ואז נהיה שלמים, "נצבים וקיימים".

ב. מה משמעותם של הסדקים הצרים, שלשם סילוקם יש צורך באחדות?

- ידוע שהנסיונות נחלקים, כללית, לשני סוגים: א) נסיון העוני. ב) נסיון העושר, ובדרך כלל גדול יותר הנסיון שבעושר, וקשה יותר לעמוד בו מבנסיון העוני.

לפיכך, כשהנביא דן בגאולה העתידה, בביאת המשיח, הוא אומר* "ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים". המושגים "אשור"

הוספות/נצבים

ו"מצרים" מבטאים את שני הנסיונות של עוני ועושרי.

"מצרים" מציין את נסיון העוני, כיווץ, מלשון: מיצרים וגבולים. כך היו גם גלות ושעבוד מצרים: עבדות, עבודה קשה המפרכת את הגוף ומשברתו.

לעומתו - "אשור" - מציין את נסיון העושר. באשור לא היה כל שעבוד, ולא חסר דבר מבחינה גשמית. אדרבה: גלות אשור היתה, כנאמר, "ארץ כארצכם". אפילו לגבי ענינים רוחניים של תורה ומצוות איננו מוצאים שם זירות והפרעות. במה מתבטאת הגלות שבאשור? - היציאה מארץ הקדש ובעקבותיה נסיון של עושר. "אשור" מלשון: באשרי, תענוג ורחבות בענינים גשמיים.

סנחרב לא עשה כל רע לישראל, הוא לא פגע בהם לא בגשמיות ולא ברוחניות. הדבר היחיד שסנחרב היה מעונין בו היה שבני ישראל יצאו מהר הקדש, ירושלים וארץ ישראל הרוחניים - ולכן התבטא הדבר גם בגשמיות. - ירושלים ברוחניות היא, כשמה, יראה"שלם:, שלמות היראה.

- וכשיוצאים מן היראה, חסר ממילא בכללות התורה והמצוות, שכן היראה היא ראשית העבודה ועיקרה ושרשה, כדאיתא ב"תניא"5. כן יש פסק המשנה: לעולם יקבל עליו עול