637

בחודש אלול - יש לכולם גישה ישירה אל המלך.

לפי זה מובן שבזמנים של חודש תשרי בכלל? ועשרת ימי תשובה בפרט, ושל ההכנה לחודש תשרי שהם חדש אלול בכלל והימים שמח"י אלול בפרט וימי הסליחות בפרט שבפרט, בזמנים אלו יש להשתחרר במדת יתר מעניני העולם ולהתמסר במדת יתר לענינים רוחניים.

כלומר: אפילו הללו שבמשך כל השנה הם עוסקים בענינים גשמיים, עובדין דחול, צריכים בזמן זה, של חדשי אלול ותשרי, למעט בהתעסקות זו ולהוסיף בתורה ועבודה. כל שכן הנמצאים בכל ימות השנה באהלה של תורה ותפלה, אינם עסוקים בעובדין דחול, וכל השנה לדידם בבחינת שבת%' - צריך זמן זה, של חדשי אלול ותשרי, להיות לדידם: שבת שבתון. בזמן זה צריכים הם לעסוק במדה פחותה יותר בעובדין דחול, אף בעובדין דחול שלהם, ולהוסיף בעניני התורה והעבודה.

כך צריך להיות במיוחד סדרם של יושבי אהל, "תלמידי חכמים איקרון שבת". תלמידי הישיבות עוסקים, צריכים לעסוק, במדה מועטה ביותר בעובדין דחול, אף במשך השנה כולה.

כך היה צריך להיות. איך מתבטא הדבר למעשה?

הוספות/ח"י אלול

הסדר הקבוע בישיבות הוא שבזמן אלול תשרי, וכל שכן בראש השנה ועשרת ימי תשובה, מתפזרים התלמידים - בחלק הגדול או כולם - לבתיהם, כך המנבוגרים וכך גם הצעירים יותר. הנוהג בבית הוא לישון שעה נוספת, לאכול במדה טובה יותר, והאמא דואגת שהבן המסכן ינוח מעמלו בחדשי שהותו בישיבה, יחליף כוח ויתחזק ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. הזמן מנוצל לצורך תוקפא דגופא\'.

בזמן בו שוהה התלמיד בישיבה - הריהו נמצא, ברוב היום או כולו, בד' אמות של תורה וד' אמות של תפלה. הוא מתפלל (לרוב) בישיבה ולומד בישיבה, הוא אוכל וישן בישיבה ובאוירתה. הישן בבית - והרי בשינה נמצאים הראש והרגל במצב שוה - אינו מבין, לכן, את עומק משמעותו של מאמר רז"ל*'': והוי גולה למקום תורה. גם השינה צריכה להיות בד' אמות של תורה וד' אמות של תפלה. בכל אופן - הרי ברובו של היום, בכמות וכל שכן באיכות, נמצא הוא בד' אמות של תורה ושל תפלה.

והנה בא חודש אלול, ובמיוחד עם התקרב סופו של החדש, ונוסעים הביתה, שם מתמסרים יותר לענינים גשמיים - גם אם אמנם עניני היתר אך בכל זאת ענינים גופניים ולא ענינים רוחניים -