599

שהוא נמצא בכל הנבראים). ע"י קיום המצוה בא הניצוץ האלקי לידי גילוי מוחשי "כקטן שנולד"*.

נמצא שבכוחו של כל איש ישראל לקרב את הגאולה ע"י קיום כל מצוה. ברם, דרושה זהירות שתהיינה המצוות בבחינת "מעשים טובים ומאירים" כמדובר שבת שעברה*, שכן עלול להיות שעל ידי קיום המצוות לא יביא האדם להזדככות העולם, כי אם, אדרבה, להוספת "חיות בקליפות לפי שעה" - כמבואר בהלכות תלמוד תורה לרבנו הזקן* - ולהגברת החשך בעולם. - כשהוא נתפס לגאווה והרגשת הישות העצמית מתוך למוד התורה וקיום המצות - הרי הוא מגביר את "אל זר אשר בקרבך", ומוסיף חיות בקליפות משום ש"אין אני והוא יכולים לדור".

הקדמת עבודת התפלה היא היא אשר "מכוונת" את למוד התורה וקיום המצוות - שיהיו "כדבעי למיעבד". עבודת התפלה מביאה לידי כך שהמצוות הבאות לאחריה - לא זו בלבד שלא יוסיפו להרגשת הישות העצמית, אלא שאף יביאו את ההזדככות וההתבטלות הדרושה כפי שהוסבר בהרחבה בשיחת ש"פ קרח האמורה.

כשישנה הקדמת עבודת התפלה, וכתוצאה מכך - "מעשים טובים

הוספות/יבזיג תמוז שיחות 7

ומאירים", מסתלק החושך "מעט מעט", ונוסף אור בעולם. עד ל"ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" וכן - "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

בג. אלא שהדבר טעון הבהרה: כיצד בכוחו של איש ישראל לזכך את העולם ע"י קיום המצוות - והרי לעולם ישנה זכות של "אקדימא טעניתא", כי העולם נברא לפני האדם (שנברא ביום הששי, וגם אז היה העולם קיים שעות מספר קודם שנברא האדם)?

לשם כך נאמר לפני הפסוק "דרך כוכב" וגו'?: "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו". שרשה של נשמת ישראל, גם של אנשים כערכנו, הוא - מראש צורים, הנשמה קשורה ב"ה' צורי וגואלי", ובהתאם למוסבר בתורת החסידות כי שורש נשמות ישראל הוא ב"פנימיות המחשבה" - הרי ביד בן ישראל "להשתלט" על העולם שנברא רק מבחינת ה"דבור", "בדבר ה' שמים נעשו וגו'י", ואפילו לפי המובא שבריאת העולם הוא מבחינת מחשבה הרי זה רק מחיצוניות המחשבה, ושרש נשמות ישראל הוא מפנימיות המחשבה, ולכן איש ישראל בכחו לשנות את כל העולם.

פירוש זה תואם גם את הנאמר ב"מדרש" על פסוק זה: "צורים - אלו האבות, וגבעות - אלו האמהות". העובדה שנשמת כל אחד מישראל