590

בהם "מצוה בו יותר מבשלוחו":. כלומר: אף שגם ע"י שליח מתקיימת המצוה - נעדר אז ההידור שבדבר, ואילו הרבי רצה שגם ההידור יהיה נחלת כל איש ישראל, "ובחרת בחיים", שישתתף ברכישת אות בספר התורה לקבלת פני המשיח.

ב. גם בגאולת י"ב וי"ג תמוז - שבא כתוצאה מן המאסר, שהרי אך ורק ע"י מאסר אפשרית גאולה - גם בה נהג הרבי בטובת עין.

את המאסר נטל לעצמו, והוציא בו ידי חובת הכל. הרי המאסר לא היה משום ענין פרטי, כי אם משום הפצת התורה והחזקת המצוות, שבהן היו חייבים כל היהודים שהיו באותו זמן ובאותו מקום, והרבי עמד בראש וניהל את הדבר. לפי השקפת היבסקציה, שמגיע עבור זה עונש מאסר, היה, איפוא, מקום לאסור את כל החייבים בדבר, ובמיוחד את אלו שעסקו בדבר תחת הנהלתו של הרבי. ברם, הרבי קיבל את הדבר על עצמו, והוציא ידי חובת כולם במאסרו, וגם ביסורים שהיו לפני ואחרי המאסר, פרט ליחידי סגולה שזכו גם הם לכך.

לא כן הגאולה והחג. הרי כשבני ישראל קובעים יום טוב למטה, הרי "קיימו בבית דין שלמעלה מה שקבלו למטה", ונפסק איפוא למעלה שיום זה יהיה יום טוב ויום סגולה ל"המשכת"

הוספות/יבזיג תמוז שיחות 9

כל ההארות בתורה ומצוות.

את החג לא נטל לעצמו והוציא בכך ידי חובת כולם, כי אם קבע אותו בצורה כזו שכל יהודי ישתתף בו, ויעורר בני ביתו וסביבתו על פרשת החג, להסביר את דברי הצומות וזעקתם ואת הגאולה שהיתה, וכל אחד יוכל להשתתף בו בממנו, בגופו ובנשמתו.

וההשפעות הקשורות

ג. נאמר הרי: "נותן - בעין יפה נותן"י, הנותן מתנה - נותן את כל השייך למתנה. מצויות דרגות שונות בדבר, אך הנותן האמתי נותן בעין יפה: את הבור ואת העליה, המטה והמעלה. גם המקבל צריך לקבל בעין יפה, במדה לא פחותה מן הניתן לו ע"י הנותן, ולנצל את כל הדברים הניתנים לו.

וכפי שכותב הרבי במכתבו*, לנצל את החג בעריכת התוועדות - לא להסתגר בד' אמות ולהתבונן בכל אשר אירע, כי אם לערוך התוועדות ולעורר את עצמו ואת הסביבה, כפי שהרבי כותב בארוכה במכתבו.

וכאמור - יום זה הוא יום סגולה שכל ההחלטות שתתקבלנה לחיזוק התורה והמצוות, תבואנה לידי פועל בהצלחה מופלגה, להמשיך בכל השנה