563

רק בכך, שמדבור נוצר "עלמא דאתגליא" וממחשבה - "עלמא

דאתכסיא".

כל זה הוא בשבת, ואילו ביום טוב, אסורה, אמנם, מלאכה, אבל לצורך אוכל נפש מותרת מלאכה ביום טוב, משום שענינו של יום טוב הוא, שיהיו ענינים גשמיים, אלא שיוחדר הקודש גם בצרכים הגשמיים, באוכל נפש, בעובדין דחול.

לגבי שבת נאמר: "והכינו ביום הששי", משום שהשבת נעלה מכל עניני החולין. מה שאין כן ביום טוב שנקרא: מקרא קודש, מקרא מלשון הזמנה, כמוסבר בזהר שמזמינים את הקודש לחול, ומעלים את החול לקודש, שלכן אין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין5, ולפי פסק אדמו"ר הזקן בשלחן ערוך*, גם עכשיו כך הוא מן התורה. לפי שכל ענין יום טוב הוא מקרא קדש. קידוש החול, לכן קשור הדבר בענינים גשמיים, בשר ויין.

וזה גם הטעם לכך, ש"פרש חגיכם כתיב ולא פרש שבתכם""י, שכן שבת נעלה מכל עניני גשמיות. הגשמיות שישנה בשבת מתעלה, ואין היא גשמיות כלל, ולכן אין בה פרש, ואילו עבודת יום טוב היא הרי לעשות מחול קודש, כשחסרה, אם כן, "עבודה" זו, יש "פרש חגיכם".

הוספות /חגה"ש

וזו כוונת אדמו"ר הזקן - "ועשית חג שבועות", לעשות מחולין - חג, שזהו הרי כל ענין מתן תורה: לקדש את החול.

המצוה הראשונה שלאחר מתן תורה היא: לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב וגו', מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך*', וב"תורה" לפסוק זה, אומר אדמו"ר הזקן: הכתוב מתחיל בשלילה: לא תעשון אתי, משום ש"העדר קודם למציאות", ולאחר מכן (ב"חיוב") אומר: "מזבח של "התבטלות", דוגמת אדמה "שהכל דשין עליה", "וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך", את ה"עליות" וה"שלמות" שלך.

במובנו הפנימי של "עולותיך ושלמיך", אין הכוונה לעניני "ישות", אלא עליות ושלימות לאמיתה של הגדרה, הנקראים בתורה, עולותיך ושלמיך. ולמרות זאת: וזבחת עליו, כי מתן תורה, דורש אי התחשבות באף גורם, אפילו "זהב וכסף" שהן אהבה ויראה.

כפי שהוסבר לעיל (באריכות, לגבי הענין שהנשמות הן "פנימיים"), דורשת התורה להגיע לקיום רצון ה', בלבד, מבלי להתחשב בשום גורם צדדי, שהרי במתן תורה אמר הקב"ה: אנכי הו" אלקיך, שאנכי הו" - נעשה - כחך וחיותך, ומשום כך שום דבר אינו תופס מקום.