561

8 לקוטי אבל, כשמסתייג מהמושכלות הראשונות, הרי גם ההשכלה עצמה אינה מתקבלת לדידו.

זו אחת ההוכחות שהשכל עצמו מוכיח שיש להזדקק אל הנעלה מן השכל, משום שבשכל גופו מורגש ששרשו ומקורו אינו שכל, שכן ה"נקודה" היסודית שממנה נובעת כל השכלה - כלומר: "המושכלות הראשונות" - אינה מחויבת מצד השכל, כי אם נקבעת כי כך מוצא חן בעיני האדם, כתוצאה מאמונה והנחה נפשית מוקדמת.

זה, איפוא, ההבדל בין חכמה לתורה: קבלת דבר חכמה תלויה ברצון הטוב, כשכללי השכל משביעים רצונו של אדם מסיק הוא מהם מסקנות מסויימות, אבל אין זאת אומרת שהחכמה עצמה היא שמכריחתו. לא כן תורה, שהיא כמאמר הזהר* שתורה היא מלשון הוראה, התורה מלמדת האדם את הצריך, את המותר, ואת האסור, שהם שלש הקבוצות: "איסור" "רשות, ו"מצוה", והתורה עוד דורשת להפוך את דבר הרשות למצוה.

התורה מדריכה את האדם מבלי להתחשב בהסכמתו שאם יהיה הדבר לפי רוחו אז יקבלו, התורה מורה ודורשת להתנהג כך מבלי שהדבר יהיה תלוי ברצון הטוב.

וזה פירוש הפתגם: "יש חכמה בגוים - תאמין, יש תורה בגוים - אל תאמין". חכמה התלויה ברצון

הוספות /חגה"ש

והסכמת המקבל, מצויה גם בקרב הגוים. כשמוצאים חן בעיניו של אדם יסודות וכללי ההגיון הרי הוא מקבל את ההשכלה. ברם, תורה שהיא צריכה להתקבל אף בלי הסכמת האדם - אינה מצויה בין הגויים.

ד. כוח זה של קליטת ענין של תורה אף בלי שיהא קשור בהסכמה מצוי אך ורק בקרב ישראל משום שכל איש ישראל יש לו נשמה הקשורה עם הקב"ה, וכפי שאנו אומרים%: "נשמה שנתת בי", וכל בני ישראל עמדו על הר סיני בשעת מתן תורה ואף הנשמות העתידות, וכן הנשמות שהיו קודם לכן".

שמע, איפוא, כל יהודי קריאת הקב"ה אליו, לכל אחד ואחד ביחוד: "אנכי הו" אלקיך". "אנכי, דלא אתרמיז בשום אות ובשום קוץ"*, הוא "כחך וחיותך". ומאחר ודיבורו של הקב"ה חשוב מעשה', נעשה הדבר כך, שכוחו וחיותו הוא - אנכי, זה שהכתיב עצמו בתורה: "אנכי", ראשי תיבות: אנא נפשי כתבית יהביתלי.

קיימת, אם כן, בנפש כל איש ישראל פנימה, בשיא ההנחה ושיא הקלטה, האמונה בהקב"ה - ויותר מזה, אין הוא זקוק כלל לאמונה, שכן, הקב"ה מהותו, כחו וחיותו.