465
טקסט זה הופק בזיהוי תווים (OCR) מסריקת הספר, ועלול להכיל שגיאות. מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור. לנוסח המדויק ראה את הסריקה.
ויחסית, ולהם הכוונה "אור וחיות נפשנו ניתן לנו".
ה"חיות" שבקיום המצוות כוללת:
ה"חיות" שבמצוות מוסיפה גם לעצם קיום המצוות, בשתים:
ראשית, כשאדם מקיים את המצוה באופן של "מצות אנשים מלומדה" - אינו משתדל אלא לצאת ידי חובתו, ואילו כשמצטרפת חיוניות לקיום המצוה, הרי הוא מקיימה בהידור דהידור, משום שהדבר נוגע לנפשו.
הוספות/י"ט כפלו
- שנית, כשאדם מקדיש למצוה רק את המעשה שלו, ואילו השכל והרגש שלו רחוקים ממנה, ואף נתונים לענין אחר - הרי סוף סוף עלולים השכל והרגש "להשתלט" גם על המעשה ולכוונו אל הענין בו שקועים הם, לא כן כשמצוה מתקיימת בחיוניות, שאז משוקעים בה גם השכל והרגש.
ח. ותועלת נוספת בכך שהאדם מקיים מצוה בחיוניות, שכן על ידי כך מתמעטת מדת החיוניות בשאר עניניו. כל נברא הוא הרי מוגבל, וכשה"חיות" שלו מנוצלת לקדושה - על כרחה היא מתמעטת ביחס לענינים אחרים, לא טובים ואפילו דבר הרשות.
דוגמא: הטובל במקוה ושערה אחת שלו יוצאת מחוץ למקוה - לא עלתה לו טבילה*, ואין הטומאה מסתלקת ממנו. רק כשיכניס גם את השערה האחת למקוה, משום שכולו נמצא במקוה.
ט. כך גם בעבודת ה', וביחוד כשמדובר בענין של עיקר ולא ב"שערה". המקיים מצוה בכח המעשה בלבד, ואפילו כשהוא מצרף את ה"חג"ת" (הרגש), אלא שאין השכל, החב"ד, שקוע בקדושה - אינו עולה מן הלאדטוב.
אך ורק כשהוא "טובל" לגמרי (אותיות "טבילה" - הן "הביטול"', כלומר; התבטלות מוחלטת), ומשקיע
הערות
- 1. א) הרגשת החיות שבעצם קיום המצוות בגלל שהקב"ה צוה אותן, היא באה מאהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל. החיות שמתוך כך בקיום המצוה אינה תלויה במהות המצוה לכשעצמה, התפילין, הציצית וכדומה, כי אם בכך שזו מצות הקב"ה. מובן שאין מדת ה"חיות" משתנה בין מצוה אחת לחברתה.
- 41. ב) הרגשת החיות שבקיום המצוה המסוימת, משום שכל מצוה "ממשיכה" השראה מסוימת המיוחדת ואופיינית לה. הוכחה לכך משכר המצוות שבגן"עדן, שאינה דומה בכל מצוה ומצוה, והרי "משכר המצוה נדע מהותה". כל מצוה משפיעה שפע אחר, ומובן שמדת חיות זו היא בקשר למצוה המסוימת.
- 3. זוהי משמעות הביטויים שבמכתב: "אור וחיות נפשנו ניתן לנו". החסידות יוצרת באדם בקיום המצוות את שני התכנים, את ה"אור" שבמצוות ואת ה"חיות" שבמצוות.
- 8. עירובין ד, ב. סוכה ו, א. רמב"ם הל' מקואות, פרק א, הלכה ז.
- 9. סידור סוף כוונת המקוה.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.