445

את האבות, והרי מצינו בתנא דבי אליהו רבה" שכל יהודי אפשר לו לומר מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב, היינו שכל אחד אפשר לו להגיע לכך.

אף אם תמצא לומר שהספר תנא דבי אליהו אינו מהווה ספר של פסקי הלכה - מוצאים אנו בגמרא5' בנוסח הברכה לרבי אמי: "עולמך תראה בחייך", הרי שכך נפסק בש"ס בבלי, ש"עולמך", הגילויים שלעתיד לבוא, תראה בחייך.

זו המשמעות בדברי הרבי במכתבו ממחרת יום הכפורים: "וכעין השלמה ותוספות אור כי טוב בשבת בראשית הבעל"ט". שבשבת בראשית הבעל"ט, אפשר להגיע לאור כי טוב, לאור שנברא ביום ראשון והוא הוא האור שלעתיד.

- אם כי המכתב הוא משנת תרפ"ט, אין כל שוני בכך. אדרבה: הרי זה בדוגמת יין - הבנה והסברה - ישן, שכל מה שמזקין, דעת זקנים - זה שקנה חכמה - נוחה ממנו. -

כלומר, בשבת בראשית אפשר להגיע לאור שהאיר ביום הראשון, יום בו היה הקב"ה יחידי בעולמו, שאף המלאכים שנבראו לאחר מכן ואף שמים וארץ שנבראו ביום הראשון - היו אז באופן נעלה יותר, שלא היה מקום לומר שכאילו קיימות שתי רשויות. משום כך האיר אז האור

הוספות/בראשית שיחות 17

שלעתיד. ואור זה - כותב הרבי - אפשר "להמשיכו" בשבת בראשית הבעל"ט.

ח. בשעה שאדם רוצה להגיע למקום מסויים במהירות יתרה - הוא נוסע ברכבת. הנוהג הוא שלרוב אין הנסיעה מתבצעת ישירות אל המקום אליו יש להגיע, אלא שהרכבת נעצרת באמצע הדרך, כדי להעלות נוסעים נוספים, שגם הם יצטרפו לנוסעים שנמצאים כבר באמצע הדרך, או משום שלא כל אחד מסוגל לסבול את מהירות הנסיעה.

בדרך כלל, קיימים שני סוגי רכבות. רכבת מהירה, הנוסעת במהירות ובאופן ישיר למקום המיועד, ורכבת רגילה העוצרת באמצע הדרך כדי להעלות נוסעים נוספים.

כל ענין שישנו בחיים הגשמיים, בא משום שברוחניות קיים ענין כזה. הענין שברוחניות מהווה שורש ומקום לענין שבגשמיות. וכך גם בענין האמור.

0. הענין האמור ברוחניות, הוא:

קיימת הבחינה של "בעתה" והבחינה של "אחישנה" שהרי זה שאמר יעקב לעשו, שהוא מצדו מוכן כבר ללכת להר שעיר, אלא שבגלל הצאן והבקר, כלומר בגלל אלה שאי אפשר להם לצעוד מהר כל כך, "ודפקום יום אחד ומתו גו'"*', מן ההכרח לצעוד בסדר של בעתה.