434

בעצם המצוה מורגש השוני שביניהם אלא שדברים שונים אלו מתאחדים במצוה אחת.

אך האחדות של שמיני עצרת היא: פר אחד, איל אחד. אין זה איגוד של דברים שונים, כי אם בעצם יש כאן דבר אחד.

כך גם בקשר לעניץ הריקוד שבשמחת תורה, כשכל בני ישראל, למן הגדול שבגדולים ועד הפשוט שבפשוטים, רוקדים יחד - הרי אין פירוש הדבר שכל אחד מהם רוקד באופן שונה (לפי ערך השגתו וכו'), אלא שכולם משתוים ומתאחדים בדבר הכולל אותם כולם. ענינו של הריקוד הוא שאין בו כל התחלקות.

זו אחדות אמתית: לא רק התאגדות של פרטים שונים, כי אם שכל אחד מתבטל ממציאותו בפני עצמו.

ומאחר שאין זו התקבצות של נפרדים כי אם השתוות והתאחדות - אין מקום לומר שכשתתבטל הסיבה תתבטל גם התוצאה, כי אם הדבר נשאר בר-קיימא וגם לאחרי החג, בכל השנה, שרויים בני ישראל באחדות ושלום, כלי המחזיק ברכתו של הקב"ה3. (משיחת יום שמח"ת, תשט"ז) ג. בענין שדובר שבשמחת תורה

רוקדים כל בני ישראל יחד באחדות יש להוסיף עוד נקודה:

שמע"צ ושמח"ת

ריקוד אינו נעשה בראש, כי אם ברגלים, ובאמצעות הרגלים רוקד גם הראש. לו היה הריקוד "בראש", כלומר - משום ההשגה, היתה השמחה מוגבלת רק בהתאם למדת הבנת גורם השמחה. אך מאחר שהרצון הוא שהשמחה תהא בלתי מוגבלת - רוקדים, לכן, ברגלים. אין הוא יודע מה הוא הקב"ה ומה היא תורתו, אבל יודע הוא שהקב"ה ותורתו הוא דבר יקר שאין כמותו בכל העולם, ודבר זה מעורר בו שמחה בלתי מוגבלת.

זה גם הענין שבשמחת תורה אין מתיישבים ללמוד, כלומר, אין השמחה מחמת העיון שבתורה, כי אם רוקדים בספר התורה כפי שהוא עטוף ב"מעילו". אין יודעים עדיין מה כתוב בה, אך יודעים שהיא דבר יקר ושיש לכן לשמוח בה בלי הגבלה.

כשם שבכל אחד בפרט - הריקוד הוא ברגלים ובאמצעותן רוקד גם הראש, כך גם בקומה השלמה של כלל ישראל: שמחת האנשים הפשוטים בתורה, שהיא שמחה בלתי מוגבלת, מביאה תוספת שמחה גם במשכילים היודעים ומבינים את חשיבות התורה ואת גורמי השמחה - גם בהם נוצרת שמחה פשוטה ובלתי מוגבלת.

וע"י שמחת שמיני-עצרת ושמחתתורה זוכים לבחינת "פר אחד", לא כבחג הסוכות בו מקריבים שבעים פרים כנגד ע' שרים, שכן אז יש מקום גם לאלו, כי אם זוכים לבחינה בה אין