426

יט אך הענין הוא: נאמר "זאת התורה - אדם", כלומר - התורה נמשלה לאדם. כשם שלאדם יש גוף, ונשמה הנמצאת בכל חלקי הגוף ומחיה אותם, כך גם התורה יש הגוף של התורה, גליא דתורה, ונשמת התורה, נסתר ופנימיות התורה. הפנימיות מכילה את כל חלקי הנגלה, בכל הלכה וסוגיא, והיא מהוה ה"חיות" של הנגלה.

משום כך ישנם ענינים רבים בתורת הנגלה בהם נראית בגלוי הנשמה שלהם, ואפשר להבינם רק ע"י הפנימיות שלהם.

כן הענין האמור יובן באמצעות הפנימיות והנשמה שבו.

כ3. ההבדל בין יין למים הוא:

ביין יש טעם ועריבות, ואילו במים כשלעצמם אין כל עריבות, לפיכך אנו רואים שעל שתיית יין יש לברך תמיד, שכן מאחר שיש בו טעם הרי בכל הזדמנות של שתייתו מורגשת בו עריבות, ואילו על מים אין לברך אלא אך ורק "השותה מים לצמאו"*3 שאז יש לו טעם בהם.

כשם שבחיי הגוף יש יין ומים, כך ישנם שני האופנים בחיי הנשמה. "עבודה על-פי טעם ודעת" נקראת יין, לפי שיש בה עריבות ו"עבודה מצד

חג הסוכות שיחות 9

קבלת עול" נקראת מים לפי שכשלעצמה אין בה כל עריבות.

קבלת עול היא דבר שכשלעצמה אין בה עונג ועריבות, ברם, כשם שלגבי מים נאמר: "השותה מים לצמאו - מברך" כו', שכן משום הצמאון ישנה עריבות גם במים, כך גם בקבלת עול: כשאדם מתבונן בענין ירידת נשמתו למטה, שירדה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, מתחוור לו אז שלמרות שהוא גדול בהשגה, "גדול" בחכמה, מה ערך לדבר לעומת מצב הנשמה לפני ירידתה, והלואי "תהא יציאתו מן העולם כביאתו" לפחות 5, ומתעורר בו אז צמאון לאלקות, והצמאון מעורר בו התבטלות וקבלת עול. כך, משום הצמאון, באה גם קבלת העול בעריבות רבה ובחיוניות.

- וזה: "השותה מים לצמאו - מברך: שהכל נהיה בדברו". הנמצא בהלך רוח של צמאון וקבלת עול - חש בכל דבר, ב"הכל", בעולם הזה הגשמי והחומרי, שהוא "נהיה בדברו", כדרך שאדמו"ר הזקן אמר פעם שהוא רואה רק את כח הפועל שבנפעל, ודבר זה ניתן לחוש גם בזמן הגלות -

העריבות והשמחה שבקבלת עול היא, אדרבה, גדולה יותר מן השמחה שבהשגה, שכן השמחה שמקורה בהשגה היא מוגבלת בהתאם לאופן ההשגה, ואילו השמחה שבקבלת עול היא בלי גבול.