423

כיצד אפשר להגיע לשמחה בכל שלשת הקוים של תורה, עבודה וגמילות חסדים, הצריכים להיות בשמחה?

- ע"י הסתכלות והתבוננות עד כדי לראות את ענין שמחת בית השואבה.

הביטוי: "ראה שמחת בית השואבה" - דוגמת: "ולבי ראה הרבה חכמה"?. כשמתבוננים בשמחה בית השואבה, ומתעמקים בכוונת ותכלית הירידה - רואים שכוונת הירידה להגיע לעליה יתרה, וראיה למעלה משמיעה.

יד. האדם:

כשמתבוננים בתכלית בריאת השכל - רואים שהתכלית היא שהשכל עצמו ייכלל בנעלה מן השכל.

ודבר זה מעניק כח להסרת המדידות וההגבלות של הגוף, המדידות וההגבלות של הנפש הבהמית, והמדידות וההגבלות של הנפש האלקית, ולקבלת עול מלכות שמים, שע"י כך "ממשיך" האדם שמחה בנפשו, ומתוך כך - בכל העולם כולו.

בפרטיות - לגבי עבודת

טו. הטעם לתואר "שמחת בית השואבה", נאמר: "שמשם היו שואבין רוח הקדש". הירושלמי< אומר על יונה בן אמיתי שזכה לנבואתו משמחת בית השואבה.

לכאורה בלתי מובן: בבית המקדש

חג הסוכות

היו, הרי, בעת שמחת בית השואבה אלפים"אלפים של בני ישראל, ובכללם כמה וכמה גדולים, ומאחר שמשם היו שואבים רוח הקדש - זכו הרי כולם לרוח הקדש, ומדוע מוזכר, איפוא, רק יונה?

- בהתאם למוסבר לעיל שכל סיפורי התורה אינם סיפורים בעלמא כי אם מהוים הוראות בעבודת האדם לקונו - הרי כך הדבר גם לגבי סיפור הירושלמי על יונה.

נאמר בזוהר< ש"יונה בן אמיתי" - מובנו: הנשמה, מלשון: לא תונו איש את עמיתו. כלומר, בירידת הנשמה לגוף יש להשתדל, מחמת המרחק וההפכיות שבין נשמה לגוף, שהגוף לא ירמה ח"ו את הנשמה. אדרבה: יש להשתדל שהנשמה תונה את הגוף, כלומר שהנשמה תלכוד גשמיות ותעשה אותה דירה לו, יתברך.

לפי זה יובן, איפוא, מדוע נאמר דוקא על יונה שהיה שואב משמחת בית השואבה. הרי ענינה של שמחת בית השואבה הוא, כאמור, לעיל, הענין של "מחצתי ואני ארפא", הענין של "אשר ברא אלקים לעשות - לתקן", שלמרות ירידת הגשמיות - יש כח להעלותה לדרגה נעלית מכבתחלה, ומשמחת בית השואבה שואבים כח ל"יונה" - מלשון: אונאה - להונות את הגשמיות ולעשות מגשמיות העולם עצמו - דירה לו יתברך.

(משיחת שמחת ביה"ש תשט"ז)