390

שיחה א

פרשת תבא

א. פרשת השבוע דנה במצות הבאת בכורים. יש לקחת מן המובחרים שבפירות (שהוציאה ארצנו הקדושה, תבנה ותכונן במהרה בימינו על ידי משיח צדקנו, כשהיתה ארץ זבת חלב ודבש), ומבכורי הפירות - עוד לפני שהאדם לוקח מהם לעצמו - ולהביא לבית המקדש כדי להודות להקב"ה על ברכתו, שהוא, ברוך הוא, נתן בפירות האדמה. הבכורים לא נועדו, כקרבנות אחרים, להישרף על גבי המזבח, כי אם לתתם לכהן.

מכאן אנו לומדים בשני כיוונים: מן התבואה ופירות הארץ, שגדלו לאחר שהאדם חרש וזרע ועשה את שאר המלאכות הקשורות בצמיחת פירות הארץ, הוא לוקח את המובחר ובכורי הצמיחה - לא לעצמו כי אם הופך אותם לקדושה, בנתינתם לכהן. ודאי מתעוררת לעתים טענה, שלאחר העמל הרב והיגיעה שהושקעו בהם, הרי אף אם יש לתת חלק מהם למטרות קדושה - מדוע יש לקחת דוקא מן המובחר? אך כשמתבוננים בדבר באים לידי מסקנה, שטענה זו אפשרית רק כשנעדרת האמונה לגבי פרי האדמה שאותו "נתת לי ה'", וקיים הדמיון של "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"'. לאחר ההתבוננות אפשר להיווכח שהדבר הוא היפוכה של

אמונה פשוטה, והרי האמונה הפשוטה מצויה בכל איש ישראל ללא יוצא מן הכלל, ויש רק לגלותה במדה שתשפיע על חיי יום יום.

דבר שני אנו לומדים ממצוה זו, מן העובדה שאין הפירות נשרפים על גבי המזבח בבית המקדש, כי אם ניתנים לכהן ועליו להשתמש בהם לאכילה וכד', כדין בכורים: גם את העריבות שבגשמיות - כשאדם מכין עצמו במדה ראויה ומקדש עצמו והופך ל"כהן" - מסוגל הוא לנצל לקדושה (ע"י כך שיביא לבית המקדש וכו') ולעבוד את השי"ת ע"י אכילת הפירות באותה מדה כשל עבודת השי"ת בקרבנות האחרים ע"י שריפתם בבית המקדש, כקרבן עולה וכדומה.

וזה אחד מיסודות תורת החסידות - שאפשר ויש צורך לעבוד את ה', לא רק בשעת התפלה ובאמצעותה או בשעת למוד התורה ובאמצעותה, כי אם גם בשעת האכילה ובאמצעותה, בשעת העסק ובאמצעותו, אלא שדרך זו של עבודת ה' דורשת, כמובן, הכנה מעמיקה יותר, ושכרה רב יותר.

מבחינה זו קיימת מצות הבכורים אף בזמן הגלות ואף בחוץ לארץ. גם ביום פשוט של חול, כשאדם אומר מעומק הלב על כל אשר יש לו שוה "נתת לי