375

שיחה א

00 לקוטי

פרשת ראה

א. בפרשת השבוע נידונות "זאת הבהמה אשר תאכלו", בהמות טהורות, ו"הבהמה אשר לא תאכלו", בהמות טמאות. התורה קובעת שני סימנים לבהמה הנאכלת: מעלת גרה ומפרסת פרסה.

בסימני התורה קיימים שני סוגים: א) גורמים. סימנים שהם עצמם נימוק וסיבה לדבר, ובנידון דידן: משום שהבהמה מעלת גרה ומפרסת פרסה - לפיכך היא בהמה טהורה. ב) מבדילים. סימנים שלא הם הגורמים והסיבות לדבר, אלא שהם מבררים את הטהרה או היפוכה של טהרה הקיימים בדבר מחמת עצמו. המציאות מתבררת באמצעות הסימנים!.

פנימיות התורה, תורת החסידות, כורכת משל בנמשל. למרות שהמשל הוא דבר זר ואינו משמש אלא משל בלבד - כרוך הוא בנמשל, לפי שאין בעולם דבר מקרי גרידא, והעובדה שפרט זה משמש משל לנמשל זה - היא משום שהמשל נובע מן הנמשל. תוכן הנמשל - כשמשתלשל לעולם נחות יותר נהפך למשל.

לפי זה יש לשני סוגי הסימנים קשר לדבר עצמו. אף הסימנים שאינם מהוים גורם וסיבה לדבר, כי אם סימנים לבירור המציאות, קשורים בדבר

עצמו. לא במקרה משמש פרט זה כסימן לדבר, אלא שהדבר עצמו כשהוא משתלשל לדרגה נחותה יותר - הופך הוא לסימן.

מובן, איפוא, ששני הסימנים, "מעלת גרה" ו"מפרסת פרסה", על כל סוג של סימנים שהם שייכים אליו, יש להם קשר הדוק עם "זאת הבהמה אשר תאכלו".

ב. ענין האכילה - "זאת הבהמה אשר תאכלו" - הוא שאדם נוטל חי, צומח, או דומם ובאכלו אותו הופך הוא דם ובשר כבשרו. הדומם, צומח, חי נהיה ל"מְדבָּר" (אדם), ובכך מושגת תכלית הדומם, הצומח והחי - להכלל במדבר.

באדם עצמו כלולים פרטים שבהם הוא דומה לדומם, צומח וחי, דוגמת הנאמר בגמרא:: "בשלשה נדמה כבהמה", וכלולים בו פרטים בהם שונה הוא מן הדצ"ח, בהם הוא אדם, "מין המדבר".

כשם שלגבי דצח"מ באופן כללי הרי התכלית אינה בדצ"ח כי אם המדבר, וגם המעלה שבדצ"ח הוא דוקא כאשר הם נכללים ב"מדבר" - כך לגבי ה"מדבר" עצמו: לא בפרטים בהם הוא דומה לדצ"ח - תכליתו ויתרונו. תכליתו בחלק המדבר שבו. תכלית