366

ד לקוטי - למרות שיתכן שאדם זה לא הועיל כלום, אך מאחר שביצע את תפקידו, ועמד על פרשת דרכים להורות לבני ישראל דרך למקלט - יורה לו הקב"ה את הדרך של "ובחרת בחיים", כך שלמרות שאינו אלא עובד אלקים ועדיין לא עבד הוי', כלומר: הוא עדיין בעיצומה של עבודתו, כיון שיש לו עדיין יצר הרע, ולא זו בלבד שלא השיג בעבודתו שום חלישות ביצר הרע שהוא עדיין כתולדתו "ואדרבה - נתחזק יותר בהמשך הזמן שנשתמש בו הרבה באכילה ושתיה ושאר עניני עולם"הזה""", ומשום היצר הרע עלול הוא ח"ו לבחור במות ורע - יורה לו הקב"ה את הדרך לחיים וטוב, "הקב"ה עוזרו - להושיעו משופטי נפשו".

כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם שההבדל בין הבעש"ט לבין גדולי הנגלה שבתורה שהיו אז הוא בכך שלגבי גדולי הנגלה שבתורה היה הנוהג שתלמידיהם היו באים אליהם ללמוד ואילו הבעש"ט ותלמידיו לא היו ממתינים עד שיבואו אליהם, אלא היו נוהגים לנסוע בערים ומושבים בהם מצויים בני ישראל.

- ישנו הסבר של אדמו"ר הזקן ושל אדמו"ר האמצעי על הבדל זה בין גדולי הנגלה שבתורה לבין הבעש"ט, וכבר בא בדפוס*' -

וכדוגמת ההבדל בין גדולי הנגלה שבתורה לבין הבעש"ט כך גם בתוכן

ואתחנן

ערי המקלט, כפי שהוסבר לעיל, קיים הבדל בין הדבר כפי שהוא על-פי הנגלה לכפי שהוא על-פי החסידות.

על"פי הנגלה עמוד, אבן או דומה להם היה קבוע ועליו כתוב: "מקלט, מקלט", העמוד לא פנה אל הזולת, אלא שהאדם שעבר עליו והתבונן בכתוב וידע לפחות לקרוא - מצא את הדרך בו הוא צריך ללכת.

וכך גם מבחינה רוחנית: יש כזה הנוסע ממקומו ומגיע אל פרשת דרכים, כלומר: בין יהודים העומדים בפרשת דרכים, ובהיותו שם הוא מוכן לכך שכשישאלהו מישהו, היודע לפחות "לקרוא", יורה לו את הדרך אל המקלט.

אמנם הפגין זה מסירת נפש בכך שנסע לפרשת דרכים, אבל אין הוא זז ממקומו, הוא בבחינת עמוד עומד, דומם.

- על שעון היו אומרים: הוא צועד הלוך ושוב, הוא הולך ללא הרף, אך אינו זז ממקומו... -

ברם, לפי ביאור החסידות אסור לו להיות דומם, כי אם חייב הוא להיות בבחינת מהלך, אדם בעל רוח חיים ובעל חמימות, ואין לו לחכות עד שיבוא מי לשאול אותו. דרושה חיוניות וזריזות. מיד בראותו במקום כלשהו יהודי שיתכן שמסוגל הוא להיות לו לעזר, צריך הוא לרוץ אליו ולהורות לו הדרך למקלט.