354

8 לקוטי ומעונין בטובתו. וכשאדם מתבונן בדבר הוא רואה שזה טוב באמת, והוא רואה זאת לא רק בעיני שכל, אלא שמתוך כך בא הדבר לידי זה שרואים כך גם בעיני בשר - הוא הופך לטוב נראה ונגלה, דוגמת אלו שהיו בדרגת הכרה של "גם זו לטובה"*, "כל מה דעביד רחמנא - לטב עביך"? - והדברים התבטאו גם בפועל. יש צורך, אמנם, ב"ורחץ ה' את צואת בנות ציון"*!, כפי שנאמר ב"תניא"9 משל ל"מלך גדול ונורא הרוחץ בכבודו ובעצמו צואת בנו יחידו", אך בכל זאת הדבר הוא בחסד וברחמים (כלומר: נוסף על כך שעצם הדבר לטובה - הרי גם היסורים גופם בחסד וברחמים) כפי שהוא מתבטא שם: "אביו הרחמן והצדיק וחסיד", היסורים הם בחסד וברחמים - והעיקר שבסופם של דברים הם מתבטאים בטוב הנראה והנגלה, והצרה עצמה נהפכת לצהר.

תוכן מהשיחה הנ"ל:

כתיב אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים, וידוע הדוק במה שנאמר מסעי לשון רבים, והרי המסע שיצאו מארץ מצרים הוא מסע אחד בלבד, המסע מרעמסס לסוכות, (כי שארי המסעות היו כבר אחרי היציאה ממצרים) ומהו מסעי לשון רבים? גם אינו מובן ענין המ"ב מסעות שהיו מארץ מצרים עד שבאו לארץ ישראל,

ממות ומפעי

ארץ טובה ורחבה, דמאחר שבמסע אחד בלבד יצאו ממצרים, לשון מצרים וגבולים, הרי מיד באו למרחב, על ידי היציאה מהמיצר נמצאים במילא במקום המרחב -

אך הענין הוא, שהתורה היא נצחית, ובכל דור ודור, אצל כל אחד ואחת, צריך להיות היציאה ממצרים, לשון מצרים וגבולים, אל ארץ טובה ורחבה, - היציאה מן המיצר אל המרחב. אמנם גם כאשר פעל בעבודתו היציאה ממצרים, צריך לידע, שאין זה מספיק עדיין, כי לגבי מדריגה נעלית יותר, הנה המדרגה שנמצא בה עכשיו, שלפי מצבו היא בבחינת יציאת מצרים, וארץ טובה ורחבה, הרי לגבי המדריגה הנעלית היא בבחינת מצרים וגבולים, ולזאת צריך להיות עוד מסע, להסיע את עצמו גם מבחינה זו, ולעלות במעלה עליונה יותר, וכמו כן הוא מסע הג', הד', וכו'.

ההוראה מזה בעבודה בפועל, היא בשתים:

א) גם כאשר נמצאים במדריגה נעלית ביותר, צריך תמיד להתעלות עוד יותר. ואל יאמר האדם די ומספיק לי בעבודתי הקודמת - כי האדם תפקידו וענינו הוא להיות מהלך ולא עומד, ובכל יום ויום שנתן לו הקב"ה, צריך למלאות את תפקידו בעולם, כמ"ש ימים יוצרו ולא אחד בהם.

ב) גם כאשר נמצאים במדריגה פחותה ביותר, אין צריך להתייאש, כי על ידי עבודה, אפשר תמיד להתעלות במעלה עליונה יותר. ואל יאמר האדם,