351

10 לקוטי האדם מהווה כל מציאות, כי אם "כעונה אחר הקורא" ב) בקשת צרכיו, ולא צרכיו הרוחניים בלבד, כי אם גם צרכיו הגשמיים. בפסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע וקריאת שמע אין בקשת צרכים גשמיים (משום שהאדם יוצא אז ממציאותו, כאמור. לעיל) ודווקא בתפלת שמנה עשרה מופיעה בקשת הצרכים הגשמיים.

ד. אלא שלמרות שתפלת שמונה עשרה היא שיא ההתעלות - הרי למחרת יש להתחיל לעמוד לתפלה, כשהפתיחה היא בהכנה לתפלה, ולאחריה "הודו", פסוקי דזמרה וכו', שכן ככל שנעלית הדרגה אליה הגיע האדם ביום אתמול, מהוה היא "מיצר" לגבי הדרגה שאליה הוא צריך להגיע היום.

וכשם שהדבר בעבודת התפלה, כך הוא לגבי כלל עבודת ה'. אדם צריך להיות "מהלך", ואפילו לאחר שהשתחרר לגמרי מן הרע והגיע לדרגה, ככל שתהא נעלית ביותר, עליו לדעת שאין די בכך, משום שלגבי דרגה נעלית ממנה עדיין יש לו זיקה לרע.

ממות ומפעי

[הוכחה לדבר ניתן להביא מן העובדה שהוא עדין רואה בזולת מציאות של רע, שהרי ידוע מאמר הבעל שם טוב נ"ע* שכאשר אדם רואה רע של השני משמש הדבר הוכחה שבו עצמו קיים אותו רע, בבחינת דקות לפחות].

ועליו להשתחרר גם מכך. יש לעסוק ללא הרף בזיכוך הבשר הגשמי - לא לדכאו באמצעות תעניות וסיגופים, כי אם לעדנו ולזככו, כפי שידוע מאמר הבעל שם טוב נ"ע לפסוק"': "כי תראה חמור שונאך". מיד עם קום האדם משנתו בבקר עליו לרתום את "חמורו", את החומר שלו, שדוקא על ידו אפשר להגיע לגילוי שלעתיד של "וראו כל בשר", כאשר הבשר הגשמי יזדכך ויתעדן במדה כזו עד שיראה אלקות.

הּ. עלול הוא אמנם לטעון: יגעתי במדה מספקת עד שנפטרתי מן הרע הגלוי והגס, וכבר עומד אני בדרגה נעלית, מי אומר, איפוא, שעלי להמשיך ולעמול? די לי בדרגה בה הנני שרוי עתה.

יש לומר לו שתפקידו ומהותו של האדם שיהא "מהלך" ולא "עומד", ובכל יום הניתן לו ע"י הקב"ה עליו למלא תפקידו בעולם, כפי שכתוב: ימים יוצרו ולו אחד בהם''.