340

ד. בנבואת בלעם נאמר: "מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו", כש"צורים" מוסב לאבות ו"גבעות" - לאמהות '?, ובדוגמה זאת: קול דודי וגו' מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות ?.

דובר הרי - בשיחת י"ב תמוז - שמוצאו של בלעם היה מלבן, ככתוב: "בלעם בן בעור" (אם בנו ממש של בעור, או בן בנו, ובכל אופן - מיוצאי חלציו), ו"בעור - זה לבן"3. לבן אמר: "הבנות בנותי והבנים בני", וכדי לבטל טענה זו היה אחד מיוצאי חלציו צריך להודות בעצמו - כי "מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו" - "צורים אלו האבות וגבעות אלו האמהות".

מכאן מובן כי לטענת לבן - הבנות בנותי והבנים בני - יש בסיס מסוים, שכן אילו לא היה לטענה זו כל יסוד, לא היתה נכתבת בתורה, ולא היה צורך שבלעם, שהוא מיוצאי חלציו של לבן, יבטל טענה זו.

הּ. מה משמעותה של טענת לבן "הבנות בנותי והבנים בני"?

- הואיל והנשמה ירדה לגוף ועליה לבוא במגע עם הגשמיות, אם אמנם המטרה היא "לברר" את הגשמיות - הרי "המתאבק עם מנוול - מתנוול גם כן", ואם כי הדבר הוא רק לשעה קלה - "ברגע קטן עזבתיך"5 - ועתיד

הוא לאחר מכן לצאת מכך - הרי בשעה זו ורגע זה הוא בא במגע עם דברים גשמיים וחומריים ונעשה לנפרד מאלקות.

- ולאמתו של דבר הרי ההיפרדות מאלקות, אף לרגע אחד, נובעת רק מרוח שטות, אבל לולא רוח השטות הרי השכל דקדושה, ואפילו השכל סתם, השכל הבריא, אינו נותן מקום להיפרד מאלקות ואפילו לרגע קצר, שכן רגע זה - "אבידה שאינה חוזרת" הוא, וכל שכן בהתאם לכפי שהענין מוסבר בפירוט ב"תניא"< שהרגע מתבטא בבחינה שלמעלה מן הזמן -

ויתר על האמור: הדבר משפיע גם על הזמן שלאחר מכן, כפי שמוסבר ב"תניא" שם, שהמפריד עצמו לרגע בהסתמך על כך שלאחר מכן יצא ממצב זה - הרי זה ענין של "אחטא ואשוב" ש"אין מספיקין בידו לעשות תשובה"? ויש להזדקק ל"דחק ונכנס".

אי לכן טוען לבן: "הבנות בנותי והבנים בני". כיון שאדם צריך להזדקק לגשמיות ולבוא במגע אתה - הרי, לרגע לפחות - והדבר משפיע גם על להבא, כאמור - הוא נפרד מאלקות. זו היא טענת לבן.

ברם, לאמתו של דבר אין הדבר כן.

כי כשאדם עוסק בדברים גשמיים

לשם הכוונה האלקית שבהם, שהיא "להיות לו, יתברך דירה בתחתונים"*:,